תוך כך, חזר בן-ציון למפלסת, ונהג אותה בשכיבה אל מחוץ לטווח האש הירדנית. במהלך נהיגתו הוא חצה בשלום מסך אש שירו הרגמים. בן-ציון הגיע לעמדת הרגמים וסיפר מה התרחש סביב הנ"נ, אך לא ידע כי סמל ג'ירפי נהרג במקום. בן-ציון היה המקור לדיווח שהעביר גוש לכיש לפיקוד הדרום. בשעה 17:15 נכנסה לתוקף הפסקת אש חלקית בתיווך משקיפי או"ם: הירדנים הפסיקו את אש המרגמות אך המשיכו בצליפות. רבע שעה אחרי הפסקת האש הצטרף מפקד גוש לכיש אל החפ"ק בעמדת המרגמות. הכל שם הרגישו כי חסרים להם דיווחים שישלימו את תמונת הקרב הבלתי-צפוי. אולם, עמדת הרגמים לא ענתה על ציפיותיהם למידע. בינתיים הצטרף לחפ"ק סא"ל חיים ירקוני מבית-הספר לתותחנות שדה, שאימן בגבעת מורן - כשלושה ק"מ דרומה לתל בית-מירסים - גדוד חת"ם. לגדוד הזה נותרו שמונים פגזים חנ"ם שטרם נורו באימון וירקוני הציע לירות אותם כדי לחסל את התוקפנות הירדנית. גם חשבו להפעיל את גדוד 79, גדוד הפטונים הראשון בצה"ל. המטכ"ל ופיקוד הדרום לא אישרו זאת כיוון שהתכוונו להגביל את היקף התקרית. בנוסף, מהדיווחים מהשטח נראה לפיקוד הדרום כי למרות חומרתה, תמונת המצב טרם חייבה שימוש בארטילריה ובשריון. החבישה הצילה את הרגל כדי לתכנן את צעדיהם יצאו מפקד גוש לכיש וסא"ל ירקוני לצפות לעבר גזרת התקרית. הירדנים גילו אותם וירו עליהם ממקלעים בינוניים ומתותח ללא רתע. למטה, למרגלות המצוק, החמיר מצב אנשי ההנדסה. הדחפור הדומם נותר בשטח. ז'אן-פול הצטרף למפעילו האזרח ויחד התפנו בחסות החשכה. אלא שהשניים טעו בדרכם. ראש המטה של פיקוד הדרום שחש לאזור כיוון שאלוף הפיקוד חלה, אסף אותם לרכבו בשעה 20.00. סרן ענבר כילה את תחמושתו ולסג"ם אבינועם נותרו רק שלושה כדורים. כדי להשיג תחמושת ולבדוק את מצב אנשיו, דילג ענבר אל הנ"נ. לולאי סיפר לו שעל הנ"נ יש מרגמה. הוא אסף תחמושת למקלעון שלו, ירה לעבר הירדנים כמה פצצות עשן במרגמה 52 מ"מ. "בינתיים שלחו הירדנים צלפים לאגפים, כדי לאתר אותי. הם פגעו ברגלי. כשנפלתי ראיתי את שני הצלפים הירדניים רצים לאחור. חבשתי את עצמי בגופייתי. זו הייתה חבישת חוסם. אחר כך בבית-החולים אמרו לי, שחבישה זו הצילה את הרגל. אחרי שחבשתי את עצמי לקחתי את הנשק שלי ושל ג'ירפי, ויריתי כמעט את כל המחסניות, שהיו לי". באור הדמדומים החלו הירדנים לירות ממרגמות 81 מ"מ. האש שלהם התמקדה בנ"נ. השטח החל לבעור והאש הקיפה את הנ"נ, אך לא פגעה בו. סג"ם אבינועם, שחשש פן יעלו הירדנים עליהם ויחסלו אותם, פינה בחסות החשכה את עמדתו. "צעקתי עליו שלא יתקרב אליי כדי שלא ייפגע. הוא רץ לתל כדי להזעיק עזרה", נזכר ענבר. ואכן, הירדנים נעו קדימה, והשתלטו על עמדת האבטחה, שניטשה, ולקחו את המקלעונים שלל. הם שלחו קדימה חוליה חמושה שניסתה לאתר את הפצועים וארבה לתגבורת שתגיע אליהם.

ארבלי הרים דגל, ונסע

בינתיים הפעילה ישראל שוב את מנגנון הפיקוח של משקיפי או"ם, כדי לנסות להביא לסיום התקרית ולחילוץ הנפגעים. בפיקוד הדרום החלו לזווד טנקים לפעולת חילוץ - אם תידרש - וחיפשו יחידה קרובה שתשלח זחל"מים לשטח. בלהט התקרית שכחו הכל כי בגוש לכיש נמצאת פלוגת חי"ר מגדוד 51 "הבוקעים הראשון" מחטיבת "גולני", שמשום-מה לא התבקשה לסייע לחילוץ. אלוף ישראל טל, מפקד גיסות השריון, התקשר לבית-הספר לשריון, שהיה אז במחנה עמנואל (ג'וליס) ליד קיבוץ נגבה, ולחטיבת מילואי השריון 200 בפיקוד אל"ם (מיל') יששכר (ישכה) שדמי. רס"ן שלמה ארבלי, קצין האג"ם של חטיבה 200, שמע את הפקודה וענה "מרים דגל, ונוסע!" המשפט הזה הפך אחר כך לסיסמה שגורה בגיסות השריון. ארבלי ציוות מיד כוח חילוץ, ודהר לעבר אמציה. שם הצטרף לזחל"ם של סא"ל אריה (בירו) דיין מבית-הספר לשריון שחש גם כן לעזרת אנשי ההנדסה, אלא שבזחל"ם של בירו היו בעיות מכניות, והזחל"ם של ארבלי הקדימו. בנוסף, אישר הרמטכ"ל להפעיל את התותחנים. זאת, לאחר שדיווחו לו, כי הירדנים עומדים לטבוח את הפצועים. מפקדת קצין התותחנים הראשי שלחה אל התותחנים של ירקוני משאית עם תחמושת נוספת. בשעה 18:15 דיווח קובה, קמב"ץ פיקוד הדרום, למפקד גוש לכיש על משלוח שני זחל"מים לעזרת הלכודים למרגלות התל. הזמן החל לדחוק לאנשי החפ"ק: אור הדמדומים עמד לפוג בשעה 19:00 ואם לא יחלצו את האנשים ואת הפצועים באור, החילוץ יהיה קשה יותר. בתחקיר נאמר כי בחשכה טיפל סג"ם אבינועם בענבר ובלולאי הפצועים ושלח את בליטי ואת הנהג אזולאי להזעיק עזרה. ענבר לא זכר זאת. למיטב זיכרונו, חילץ אבינועם את עצמו לתל לאחר שענבר נפצע, הזעיק את העזרה והובילה אל הפצועים. מכל מקום, התחקיר מציין, כי בליטי ואזולאי הגיעו לתל בית-מירסים; וכך, קיבל מפקד גוש לכיש בראשונה דיווח מדויק על המתרחש ליד הנ"נ. הדיווח הזה יישר כמה הדורים ומפקד הגוש החליט לא להמתין לזחל"מי השריון, אלא לבצע בעצמו חילוץ ברגל.

היכן החובש?

המחלצים - חוליית צנחנים וחובש - נדרשו לפעול בשקט. מפקד הגוש קיווה כי החילוץ לא יגרום לחידוש הירי. כיוון שלא היו לו תצפיות ששלטו על תא השטח הוא לא ידע כי הירדנים שלחו חיילים וצלפים לארוב למחלצים. סג"ם דן בהיר (שחזר מהולכת המכלית לאמציה) הוביל את המחלצים מהתל לנ"נ. אלא שהאלונקה של החובש קשתי נפגעה בשריפת הקוצים, ולא ניתן היה לקפלה. החובש הסתבך עמה בשטח הטרשי. כשראה שהוא מזדנב הרחק מאחורי חבריו חזר על דעת עצמו אל התל - מבלי להודיע לאיש. כך, כשהגיעה החוליה לנ"נ נוספה להם דאגה - היכן החובש? אחד המחלצים נשלח חזרה לתל ומצא את קשתי. שניהם הצליחו להוריד את האלונקה אל הנ"נ. ענבר סיפר כי ראשון פונה לולאי. כשניסו להעמיס את ענבר על האלונקה בלטו הצנחנים בשטח שהואר באש הקוצים שבערו. החוליה הירדנית פתחה עליהם באש מהעמדה שפינה בליטי שהייתה כשלושים מטר מהם. סג"ם בהיר נהרג במקום וענבר נפגע שוב - הפעם בחזהו ובידו השמאלית. לכוח נותר רק לדאוג לחילוצו של ענבר, שכבר לא היה יכול לנוע בכוחות עצמו כיוון שנפגע בתחילת התקרית ברגלו. התחקיר מציין, כי סג"ם אבינועם הציב את הצנחנים בהגנה היקפית סביב ענבר והוא עצמו דילג לתל כדי למשוך משם עוד שני מפעילי מקלעונים לתגבור ההגנה על הקצין הפצוע.

באיחור רב לבית-החולים

סא"ל בירו פיקד על החילוץ הרגלי שאובטח על-ידי הזחל"ם של רס"ן ארבלי. גם הזחל"ם של בירו הגיע - למרות התקלות - אל הנ"נ. המחלצים העלו אליו את ענבר, את אנשיו, את הפלסים ואת גופות ההרוגים, והזחל"ם של ארבלי חיפה עליהם. "כשהכניסו אותנו לזחל"ם החלו הירדנים לירות מכל הכלים. הזחל"מים השיבו אש חזקה ושיתקו את מקורות הירי. ארבלי ניסה לחלץ את הנ"נ שגלגליו נוקבו באש הירדנית ולשווא. את הנ"נ ואת הטרקטור חילצו רק למחרת היום. לאנשי ההנדסה, שעלו על זחל"מי החילוץ, נותרה בעיה: איפה ז'אן-פול והאזרח המבוגר, מפעיל הטרקטור? בירו, שלא ידע כי השניים הגיעו כבר לחפ"ק בתל בית-מירסים ברכב של רמ"ט הפיקוד, החל לסרוק את השטח ברכב ובזרקורים; אך השניים לא נמצאו. אז התברר, כי הירדנים כבר נטשו את האזור שליד הנ"נ. בירו וארבלי חזרו לתל, ובדרך אספו את לולאי ואת מלוויו. התברר, כי גם הם טעו בדרכם חזרה אל התל. מתל בית-מירסים פינה הזחל"ם את הפצועים לאמבולנס של התותחנים שהעבירם למסוק. למרות שבית-החולים בבאר-שבע (סורוקה, כיום) הועמד בכוננות בתחילת התקרית, פינה המסוק את ענבר ואת לולאי דווקא לבית-החולים תל-השומר (שיבא, כיום). הרפתקאות השניים לא הסתיימו בתל בית-מירסים. בדרכם לתל-השומר הייתה למסוק תקלה והם נאלצו לנחות באופן בלתי-צפוי. לולאי וענבר הגיעו לבית-החולים רק בשעה 23:00. הזמן הרב שחלף עד שהגיעה אליו העזרה הרפואית היה בעוכרי ענבר, והרופאים נאלצו לכרות את ידו השמאלית שלקתה בנמק. גם כך הוא איבד דם רב ומצבו היה אנוש.

"זה יהיה אסון לצה"ל"

המכה שספג צה"ל בתל בית-מירסים הייתה מכאיבה ומעליבה. תחקיר מחלקת היסטוריה מלמד על עניין רב בכישלון. "זה היה חלק משגרת החיים לאורך גבולות ישראל". כך אמר לי סא"ל (מיל') דודו ענבר כששחזרנו את התקרית - "מי שחי בשטח, ופעל לאורך הגבולות, זה היה לחם-חוקו יום-יום. פעילות דומה עשינו ברצועת עזה ובמקומות אחרים. היינו מודעים היטב לסכנות של פתיחה באש". בנוסף, גינו כל המשתתפים בתחקיר את חוסר התכליתיות של אנשי החיפוי שספגו אש יעילה ירדנית, את חוסר הערנות של הכוחות ושל המפקדות ואת חוסר היוזמה של הכוחות בשטח. לדעת הרמטכ"ל, נכשלה הפעולה בתל בית-מירסים למרות שאובטחה בכוחות ניכרים. למרות הסתייגויות של כמה מפקדים בכירים, וביניהם אל"ם שלמה אלטון, מפקד בית-הספר לקצינים (לשעבר מח"ט "גולני". נהרג במלחמת ששת הימים בחזית הדרום), הדגיש הרמטכ"ל רבין את הצורך לא להקצות כוחות אבטחה נרחבים לפעולות לאורך הגבול, ולא להרחיב את התקריות מעבר למקובל. רא"ל רבין הפנה את תשומת-לב שומעיו לנעשה בחלקות בעייתיות, כולל במובלעת בהר הצופים בירושלים. "אם בכל עבודה לאורך הגבול ידרשו הכוחות זחל"מים לחיפוי, מטוסים, טנקים וארטילריה", הדגיש הרמטכ"ל, "זה יהיה אסון לצה"ל".

סיפור מסונן

למחרת התקרית סיפרו העיתונים על נפילת שני הלוחמים וטווּ קווים לדמויותיהם. כנהוג באותה התקופה קיבלו אזרחי ישראל את סיפור הגבורה מסונן, ונחסך מהם הביזיון. עד היום מנסים בצה"ל להשכיח את התקרית. במהלך התחקיר התבררה לאשורה התנהגותו הלוחמנית של סרן דוד ענבר בכל מהלך התקרית (אף שזכה לגינוי, יחד עם כל מתכנני הפעולה, על חלקו בשאננות שקדמה לאירוע). על גבורתו במילוי תפקיד קרבי תחת אש אויב תוך חירוף-נפש, על מנהיגותו הקרבית ועל יכולתו האישית - למרות שנפצע פעמיים - ציין אלוף פיקוד הדרום את דוד ענבר לשבח. הצל"ש שלו הומר לאחר מכן לעיטור העוז. למרות שניהל באופן מוצלח ביותר את יום הקרב, לא הצליח המ"פ הירדני לרכוש את אמון הממונים עליו. "במלחמת ההתשה סיפר לי סא"ל ביבר עליו השלום, שהיה ראש ענף ירדן במחלקת המחקר של אמ"ן, כי מיד אחרי התקרית ערק המ"פ מהליגיון. הוא ברח ללבנון, ונהיה מח"ט בפתח", סיפר ענבר. המאמר לא פורסם בעיתון "במחנה" בשנת 1992 - בהוראת ראש אכ"א.