פסטיבל ערד היה אחד מהפסטיבלים הגדולים, העמוסים והמצליחים במדינה שמשך אליו עשרות אלפי איש מדי קיץ. ראשיתו בשנת 1982 כפסטיבל זמר עברי נושן ("חגיגת הזמר העברי ערד" שהופק על-ידי המועצה המקומית ערד (לימים עיר). הופיעו בו מלבד זמרי זמר עברי להקות כליזמרים, תזמורת כלי נשיפה וכינורות ועוד. הכוכבת בו הייתה מלכת הזמר העברי שושנה דמארי. בהמשך עברה הפקת הפסטיבל לחברות הפקה פרטיות מסחריות ואלה כדי למשוך לפסטיבל קהל צעיר ובני נוער בהמוניהם, הפכו בהדרגה את פסטיבל ערד ובעיקר בשנות ה-90 לפסטיבל וחגיגת רוק ופופ המונית, שמשך אליו אלפי בני נוער וצעירים מכל רחבי הארץ. הפסטיבל נמשך מספר ימים. אלפי בני נוער וצעירים חובבי רוק ופופ נהרו בהמוניהם מדי שנה בקיץ לישוב הדרומי המרוחק כדי להשתתף בפסטיבל ובחגיגת הרוק הגדולה. רבים מהם מילאו כל פינה בעיר, ולנו תחת כיפת השמיים בפינות רחוב ובגנים ציבורים. המרכז המסחרי, בתי הקפה ובתי האוכל למיניהם בערד שגשגו בימי הפסטיבל.

אסון ערד

אולם ביולי 1995 החגיגה נגמרה. בשנתו ה-13 של הפסטיבל ב-18 ביולי 1995 אירע אסון כבד במופע רוק בפסטיבל שנערך ב"אתרוק" (אתר רוק), מעין אצטדיון מופעים באזור התעשיה של ערד. היה זה "מופע פרידה" מלהקת משינה שהודיעה חודשיים לפני כן במאי 1995 על התפרקותה. הביקוש למופע היה רב מאד. רבים היו מוכנים לשלם "כל מחיר" כדי לראות את להקת משינה ב"הופעה האחרונה בתולדותיה". כרטיסים שמחירם המקורי היה 55 שקלים נמכרו על-ידי ספסרים במאות שקלים. כלהקת חימום ל"משינה" הופיעה להקת טיפקס. בסביבות השעה 22:30 בעת שלהקת "טיפקס" הופיעה על הבמה היו במתחם "אתרוק" לפי הערכה קרוב ל-15 אלף איש. עוד אלפים רבים ביקשו להיכנס לאצטדיון וצבאו על שער הכניסה הראשי שאליו הובילו כ-15 מסלולים צרים. רבים לא היו מצוידים בכרטיסים. היה ברור כי מי שלא יסתער בחוזקה בתור לכניסה לאצטדיון "האתרוק" כנראה לא יזכה לראות את להקת משינה שהייתה אמורה להופיע בסביבות השעה 23:00 אחרי הופעת "טיפקס". על-פי עדויות, השוטרים והמאבטחים לא הצליחו לווסת את קהל האלפים שהצטופף מול שער הכניסה. בשלב מסוים הורו השוטרים או המאבטחים לקהל "לזוז אחורה" וניסו לסגור את השער. בדיעבד הייתה זו כנראה טעות. אלפי בני הנוער המשיכו להסתער על השער והדוחק אף גבר. בשעה 22:45 לערך בעוד להקת טיפקס מופיעה על הבמה, כתוצאה מהדוחק והלחץ של אלפי בני הנוער שביקשו להיכנס למתחם המופע קרס שער הברזל בכניסה הראשית ומחץ כמה מבני הנוער שהיו לידו. החלה מהומה ובהלה ומאות בני נוער נרמסו ונמחצו בשל הדוחק. שני צעירים נהרגו במקום: איטן פלד וחן יצחק. באסון נפצעה אנושות גם נעמה אלקריב, שנפטרה מפצעיה כעבור כמה ימים.

ניידות אמבולנסים מוזעקות למקום

בתוך מספר דקות הגיעו מספר ניידות משטרה למקום ובעקבותיהן אמבולנסים רבים שהעבירו את הנפגעים הרבים לבית חולים סורוקה בבאר שבע. המחזות היו קשים. הורים ובני משפחה מודאגים זרמו לבית חולים לברר אם ילדיהם נמצאים בין הנפגעים שהובאו לבית החולים והיו בני משפחה שהתעלפו והתמוטטו במתחם בית החולים מהמתח והדאגה. בעת התרחש האסון נערכו כרגיל במקומות שונים בערד שאר מופעי הפסטיבל והחלו שמועות בערד על אירוע נפגעים אולם עדין לא היה ברור מה בדיוק קרה. חברי להקת משינה שהיו אמורים להופיע באותו ערב (18.7.1995) ב"אתרוק" נדהמו לשמוע על האסון וכמובן לא הופיעו ומיהרו לחזור לתל אביב. לא כך מן הסתם רצו להיפרד ממעריציהם ומעריצותיהם הרבים. למרות האסון הכבד ניסו המארגנים להמשיך באירועי הפסטיבל כרגיל אך היו מספר אמנים ובהם שלמה ארצי ועפרה חזה שביקשו לא להמשיך בפסטיבל "אנחנו לא יכולים לעלות לבמה כשיש משפחות שכולות מהפסטיבל, נימקו אמנים את בקשתם שלא להופיע בפסטיבל ותבעו להפסיקו ולבסוף הוחלט לא להמשיך בפסטיבל.

"כשלים חמורים לכל אורך הדרך בארגון הפסטיבל"

דוח בדיקה ראשוני לברור נסיבות האסון שפורסם שבוע לאחר האסון מצביע "כשלים חמורים לכל אורך הדרך בארגון הפסטיבל"על-פי בדיקת נמכרו למופע 25 אלף כרטיסים, מספר צופים גבוה בהרבה מזה שאושר על-ידי המשטרה בהתאם לגודל המתחם. מהדוח עולה שבמופע לא היה קצין ביטחון ורק 54 שוטרים פיקחו על רבבות בני הנוער. כשש שנים וחצי לאחר האסון, בדצמבר 2001, הורשעו בבית משפט השלום באשדוד חמישה מהאחראים על הפסטיבל ובהם מפיק ומנהל הפסטיבל באשמת גרימת מות ברשלנות ונשלחו לתקופות מאסר שונות של עד לשנה. נאשם שישי זוכה מחמת הספק. ערעורים שהגישו הנאשמים נדחו. בעקבות האסון שונתה מתכונת הפסטיבל, מספר הצופים צומצם להופעות של עד כ-1,000 איש, ולא נערכו הופעות רוק. וכיום פסטיבל ערד הוא אירוע מוזיקה קטן יחסית בהיקפו ונראה כי עדיין "סוחב את טראומת האסון הנורא".