אחרי השבוע הזה אין ברירה. המדינה במשבר שכמוהו לא חווינו מאז מלחמת יום הכיפורים. מספיקה תחושת פירוק כדי לייצר מציאות מסוכנת. לכולם ברור מה זה אומר? נתניהו יצטרך לוותר על הבן-גבירים, להודיע לחרדים שנגמר המונופול על היהדות. מהצד השני יצטרכו גנץ ולפיד להגדיר מנגנון שיקים ממשלה משותפת. ממשלת אחדות ציונית. ממשלת קיפאון שנועדה להציל את הבית. את הסוגיות המרכזיות ישימו בצד. מה שקיים היום מסכן אותנו. מסכן את עתיד העם היהודי.
אני יודע שיש רבים בקרב המוחים שלא מוכנים לשמוע על הליכוד. הם צודקים בחלק גדול מהטענות על מכונת הרעל.
אבל אם זה לא היה ברור איש לא ניצח השבוע. רק המדינה הפסידה. ומכיוון שכך עכשיו הזמן לשאול שאלות מהותיות על היעד הסופי. מה אתם רוצים ביום שאחרי ההפגנה.
בחצי שנה האחרונה אני משמיע ביקורת נוקבת על הממשלה.
בעיני הברית של הליכוד - החרדים - הזרם החרדלי והכהניסטים זו תקלה היסטורית אדירה לתנועה הציונית ולמחנה הלאומי. יש לי אחריות מסוימת לכך שאנשי ימין ציוני הצביעו למפלגות האלה, אני מבין בדיעבד שנפשית לא הייתה להם אפשרות אחרת. זה כבר לא משנה דבר. זו המציאות וצריך להתמודד איתה.
ניסתי לשכנע שצריך לעצור הכל ולהתפשר. להפגין, לצעוד. זה לא עבד. מה שקורה עכשיו משנה סדרי עולם. לא בתחום המשפטי אלא בעיצוב המדינה.
תסלחו לי אבל דווקא כמי שבעד שינויים במערכת המשפט בעיני הרפורמה הזאת שווה כקליפת השום. מצעד האיוולת. לא אכפת לי ממנה, אכפת לי ממדינת ישראל.
השינוי הגדול היחיד שמתרחש עכשיו הוא הוא שתיבת הפנדורה של בעיות היסוד במדינה נפתחה ואי אפשר יהיה להערכתי לסגור אותה. השוויון בנטל, חוסר המשילות במגזר הערבי, הסיאוב הפוליטי שמבוטא בחזירות של פיטורים ומינויים בשירות הציבורי.
כדי לטפל בה צריך את היום שאחרי.
עד אז, חייבים לעצור את הדימום, את הפירוק.
בניגוד לקוסמים מימין ומשמאל אני לא מוצא שום אפשרות להחזיק את המקום הזה ללא שיתוף פעולה בין החלקים השונים. ובעיקר ללא מחויבות עמוקה של המפגינים ברחובות. ישראלים טובים. אכפתיים שמשרתים בצבא, משלמים מיסים ומרגישים שהם מחזיקים על כתפיהם את מי שמזלזל בהם.
וכאן בדיוק הבעיה שלי: הגישה הכי פופולרית עכשיו היא מלחמה עד הסוף. תומכי הקואלציה הוכיחו זאת עם הדהירה המטורפת לחוק לא חשוב שגרם פה למשבר מטורף. ומהצד השני הפסקת שירות במילואים למרות המחיר הכבד, משיכת השקעות, נרטיב "שישלמו מחיר" להחרים את הצד השני. להכניס אצבע בעין.
אני שומע קולות קיצוניים - אולי בגלל שאת אלה מהדהדים הכי חזק- אני קורא מילים קשות, טענות "שהם כבר לא אחים שלנו". בעיקר הכללה מטורפת על כל הדתיים, המתנחלים, הימנים. בדיוק כמו הטענות על השמאלנים בוגדים שהליכוד אפשר להצמיח בתוכו תוך כדי שהוא מאכל כל חלקה טובה של ליברליזם.
מבין את הקריאות להלחם עד הסוף, כי הגב לקיר, אבל איך זה פותר משהו? זו גישה שאיתה אי-אפשר להגיע לשום מקום, חוץ מעוד הפגנה ברחוב. מי שחושב שבסוף הדרך ישראל תתפצל לשתי מדינות ולא תראו "אותם" יותר, לא באמת מתכוון להגיע לתוצאה. זה כמו לחכות למשיח. במקרה הרע נעבור תהליך לבנוניזציה, נלחם אחד בשני ונתפרק. האינטרס של כולנו למנוע את זה. ישראל הפכה למדינה מצליחה גם בזכות האוכלוסייה המגוונת. ההון האנושי.
מי שרוצה תקווה צריך לחשוב מה יכול פה לקום פה ביום שאחרי הממשלה הזאת. איך מתקנים. התשובה היא ברית ציונית. המתונים. אפשר מחר בבוקר להקים ממשלת חירום שתהווה גשר בדרך לשם. מתוך אין ברירה, לזמן קצוב כדי להציל את ישראל.
שיהיה ברור למי שחושב "שמלחמה עד הסוף" תספק משהו אחר, בבחירות הבאות אין שום סיכוי לממשלת שמאל מרכז.
אין מספרים כאלה. אין עם כזה. רוב הציבור הישראלי ימני בעמדותיו המדיניות וליברל בערכיו. כך גם כשליש ממצביעי הקואליציה שמתביישים באמירות ומעשים של חלקים בממשלה.
רובם לא רוצים לפרק את המדינה. להלחם בבני עמם "כי נשבר לנו". הם רוצים תקווה ורגיעה. אנשים מוזרים כאלה.
והנה באופן אבסורדי דווקא הקיצוניים משתלטים. כל מי שמעז להגיד שצריך לשבת ולהתפשר כותשים אותו. "יושב על הגדר", חלבי, פחדן, משמיד הדמוקרטיה. מי שמתנגד לקריאות על מרי אזרחי של ברק ויאיר גולן הופך לביבסט ומי שטוען בתוקף שאסור להכניס את צה"ל למאבק ולקרוא להפסקת מילואים הוא בעצם משת"פ של הממשלה.
איך אני יודע? כי מדי שבוע אני בקו האש. בין תומכי הממשלה שרואים בכל ביקורת על הקדושה בגידה, לבין הקיצונים במחאה.
ראו את המתקפות על המרכז הפוליטי של בני גנץ, חילי טרופר, מתן כהנא, הם חלק מהמחאה, אפילו לפיד חטף השבוע כשבמשך שעתיים נדמה היה שהוא בוחן הגעה לפשרה. המחנה שנלחם בממשלה הוא רחב, החלק המרכזי בו הוא זה שתפס בחכמה רבה בעלות מחדש על הדג.
