קשה לי להיזכר בתקופה בה שרר משבר כלכלי חמור בארץ בשנות העשרים. היה עלי ללקט בכוחות עצמי יום עבודה פה ויומיים שם כדי לשרוד. בממוצע, נמצא לי יום עבודה פעם בשבוע ובמקרה הטוב יומיים בשבוע. הייתה זו עבודה בעיקר במשק בית, בבישול, בתפירה ובכביסה, תמורת שכר דל שהספיק לשתיית תה עם פרוסת לחם בסוף יום העבודה.
בתקופת האוהל שלי חליתי בהתקררות קשה, בגלל הקור באוהל ובגלל שלא היו לי מספיק בגדים חמים. בחורף היה קור נוראי באוהל. הוא היה פרוץ לרוחות ואי אפשר היה לחמם אותו בשום צורה. מחנה האוהלים לא היה רחוק מהים והרוחות היו איומות. ברקע שמענו את יללות התנים שקופאים מקור. אני זוכרת את עצמי שוכבת מתחת לשמיכות רבות וכל גופי רועד מחום ומרעב. באותם ימים בהם שכבתי חסרת אונים, חולה, לעתים הוזה, שאלתי את עצמי לא פעם האם עשיתי את הצעד הנכון כשהלכתי אל הלא נודע.
כמה הייתי זקוקה לחיבוק של אמא, למרק החם שהיא בישלה באהבה כל כך גדולה, ולחום הבית. נזכרתי בגעגועים במשפחתי האהובה. למזלי, נמצאו לי כמה חברות שדאגו לי לתה חם או למרק מנחם ודרשו בשלומי. ימים שלמים קדחתי מחום, למרות הדאגה של החברות תחושת הבדידות התנחלה בליבי. גופי נחלש ולא הייתי מסוגלת, גם לאחר שהבראתי, לעבודה מאומצת גופנית כפי שעשיתי לפני המחלה. חודשים ארוכים חלפו עד שחזרו אלי כוחותיי.
בקיץ החום באוהל היה מעיק. השמש קפחה על ראשינו והאוויר היה מהביל וגרם לגוף להזיע כל היום והלילה. הלחות הייתה איומה והמקלחות המשותפות והשירותים היו בחוץ, במרחק הליכה.
במחנה האוהלים שלנו הייתה תמיד חברה אחת חולה. אנחנו התבדחנו על כך בהומור שחור: 'רינה עכשיו בתורנות מחלה', או רעיה, או יוכבד... חוסר העבודה, ולעתים העבודה הקשה פיזית, יחד עם התנאים הבלתי אנושיים בהם חיינו, גרמו לכך ש'התחלפנו' במחלות. זה היה סבב אכזרי שכזה.
פעם אחת, כשהגעתי בסוף יום העבודה למחנה, התלחשו החברות שרעיה במצב בריאותי קשה מאד. באותם ימים, בשל חוסר העבודה הכרוני שלנו והעדר היציבות בעבודה, לא הקפדנו לשלם את מיסי קופת החולים בזמן, ורק במקרי חירום הזעקנו רופא ושלמנו לו בכסף שאספנו בין החברות.
'מה יהיה עם רעיה? הנשימות שלה כבדות כל כך'.
וחברה אחרת סיפרה: 'ישבתי לידה שעתיים וניגבתי את מצחה... הרופא רשם לה אתמול תרופות אבל לא נראה שהן עוזרות...'.
בחצות הלילה נכנסה אחת החברות בסערה לאוהל, טלטלה אותי בחוזקה ובבכי סיפרה לי: "זה נגמר...איבדנו את רעיה... הזעקנו את הרופא אבל הוא אמר שאין מה לעשות... צריך להזעיק את הבחורים שיוציאו את הגופה מהאוהל...'
עשיתי מאמץ עליון שלא לשקוע בדיכאון. לא היה קל מזה. ההתאווררות הפיזית והחברתית הייתה תמיד בהתכנסויות הפועלים, בעיקר במטבח הפועלים שם התרכזו חיי החברה של הפועלים בתל אביב. באחת הפעמים בהן צעדתי ברחוב אלנבי פגשתי את רבקה, מכרה ותיקה שלי, עוד מסרביה.
'מה שלומך?' שאלתי אותה.
'אני בסדר... מסתדרים... אני עכשיו עובדת במשק בית בבניין ברחוב נחלת בנימין...'
'ראית את להל'ה לאחרונה? כבר כמה ימים שאני לא רואה אותה'. שאלתי אותה כבדרך אגב.
היא החווירה והביטה בי במבט עגום. שתקה כמה רגעים ואז ענתה לי בלחש.
'מלכלה, לא שמעת?'
"מה, מה לא שמעתי?' הרגשתי שגופי מתחיל לרעוד.
'לאל'ה...היא שלחה יד בנפשה...בלעה רעל...היא לא יכלה יותר'.
קרסתי תחתיי וחברתי אחזה בי עד שנחתתי על העפר. הלטתי את ראשי בידיי ובכיתי בכי תמרורים.
'אח...למה? למה? למה היא עשתה לעצמה את זה?'
רבקה התיישבה לצדי וליטפה את גבי ברוך כשאף היא לא מסוגלת לעצור את דמעותיה.
'מלכל'ה. אני צריכה להסביר לך? תראי איך אנחנו חיות, אין עבודה, אין לחם, אין משפחה, אנחנו זרוקות כל אחת לנפשה... חס וחלילה... אסור לעשות דבר כזה... אבל לא כולן חזקות... גם גברים נשברים...'.
הרמתי את ראשי וניגבתי את דמעותיי.
כך ישבנו ושתקנו דקות ארוכות, כשכל אחת מאיתנו אפופה במחשבותיה. רבקה הייתה הראשונה להתאושש. היא הושיטה לי את ידה.
'קומי מלכל'ה. צריך להתחיל את יום העבודה'.
היא החזירה אותי למציאות ולתביעותיה, וטוב שכך.
