אני מברך על כל תביעה של אדם החש שכבודו נרמס ודמו מוקז בראש חוצות על לא עוול בכפו. שבעתיים אני שמח ומברך על נחישות בתי המשפט למצות את הדין ולקבוע פיצוי כספי גבוה לקורבנות מוציאי הדיבה הרעה. עם זאת ראוי שמערכות המשפט יבואו חשבון ויטילו עונשים משמעותיים יותר על כל מי שמשתמש בשואה ובסמליה נגד כל אדם.
התופעה המחרידה בה הקצוות הסהרוריים הפכו בצוק העיתים למרכז היא איום נוראי ואמיתי על היכולות שלנו כחברה לשמור על לכידות בסיסית. מי שעד לפני שנים אחדות היו שוליים קיצוניים, דמויות הזויות קיקיוניות שאיש לא שת ליבו אליהם, מחובקים כיום על-ידי המרכז כאילו הם נושאי המרכז הישראלי.
כשכל השיח מתקיים רק דרך פריזמת "כן נתניהו, לא נתניהו", הטפל הופך לעיקר, הטמא לטהור, האור לחושך, האסור למותר, זכות הדיבור ניתנת לעיוורון שאוחז בנו כחברה. המורכבות יצאה לגמלאות, האתגרים מחפשים בית, התבונה עוטה פוזיציה, הכל הופך לפשטני עד להחריד כששאלת המהות היא, הלנו או לצרנו. מכאן מתחיל, ממשיך ונגמר הכל.
הרדידות בשיח הציבורי יוצרת חללים עצומים אליהם נכנס ריק נוסף הבא לידי ביטוי בסיסמאות ריקות מתוכן, בקלישאות, בחולשת התבונה ועצב החוכמה אשר נותרו יתומים באין דורש. ובמקום בו מסתיימים הטיעונים ההגיוניים, המורכבים, המחייבים לחשוב, להתבונן, לחקור ולדרוש, נכנסת השואה וזילותה, נכנסים גברת פחד ואדון חרדה, נכנסים בזה אחר זה דמויות עבר נוראיות המבטאות את הרוע האנושי על כיעורו.
וכשאין טיעונים מהותיים, כשיש רק פוזיציה עדרית, כשיש רק נביבות וחלילות, כשיש רק שנאה יוקדת, צומחות "אמיתות לשעתן", צומחות "השוואות היסטוריות", צומחת מכבסת מילים ענקית, צומח הריק והאין הכלום בעטיפת צלופן של השום דבר.
אני מברך מאוד על ענישה תקיפה ומרתיעה כלפי מפיצי דיבה ומוציאי שם רע, מכל האגפים, מכל המפלגות, מכל בני האדם. אני מייחל להתייחסות כזו גם מול מוזילי השואה ומכחישיה הצומחים בערוגותינו באין מפריע, באין בושה, בחרפה נוראה. לא גינויים בלבד, לא זעזוע בלבד, לא חלחלה בלבד ירתיעו את מחללי זכר השואה. לא נאומים בנויים לתלפיות, לא צקצוקי לשון, לא הזמנה לזעם קדוש ירתיעו את מכחישי השואה במדינת היהודים הדמוקרטית.
הגיעה העת לתגובה ענישתית משמעותית, לצד גינוי החלטי בלי לגמגם. אפס הבנה, אפס סלחנות, אפס חמלה, הגיעה העת להחזיר את השואה למקומה הראוי בזיכרון העולמי ובמיוחד בזיכרון היהודי. הגיעה העת לנתק את השיח מהפוזיציה, מהמאבק החשוב והלגיטימי על אופיה של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי-דמוקרטי.
השואה אינה נחלתו של צד זה או אחר, השואה היא הכאב הלאומי המשותף, היא הזיכרון שלעולם לא עוד, היא תמרור האזהרה הנורא שלנו, לא כצאן לטבח, לא מלחמות אחים, לא שנאה המקלקלת את השורה.
השואה שלנו היא החובה לחיות יחד, תחת אותם שמיים, תחת אותה חלקת אדמה, נושמים את אותו האוויר, גם אם דעותינו שונות, גם אם עומק המחלוקות קשה מנשוא. החובה שלנו להגן ולשמור על הארץ הטובה שלנו ללא תנאים, החובה שלנו היא להוציא את השואה מהמחלוקות, לעצור את חילולה וביזוייה על-ידי אוטו אנטישמיים מקומיים. השואה שלנו, של כולנו, היא הכאב המאחה, התקווה המרפאת, היא בעיקר זיכרון חי, לא עוד.