אני מקווה ששר החינוך בישראל, יואב קיש, אחרי הבילויים המרעננים עם משפחתו באי שם בקצה העולם, יתפנה ביום שבת לקרוא את פרשת השבוע, פרשת "נִצָּבִים", בביתו או בבית הכנסת. אני מקווה, שהוא יאמץ את עוצמת משב הרעננות והערכיות המוסרית בערבות ההדדית, שהיא ניצבת בלב לבה של פרשת "ניצבים". אני מקווה, שיואב קיש יחוש את עוצמת הפער בין הערכים של פרשת השבוע ובין נורמות לא מוסריות, שמשתרשות במערכת לה הוא אחראי כשר. לצערי, אלפי מורי הקבלן בישראל - מעל 15% מציבור המורים - לא יזכו לחוש בעבודתם החינוכית את עקרונות הערבות ההדדית, המעוגנים בלבה של פרשת "ניצבים" הפרוסה בפנינו בספר "דברים". למספר עצוב של מורי קבלן נוסיף אלפי מטפלות בגנים, המבצעות עבודה חינוכית חשובה, רובן מועסקות רק על בסיס של שכר שעתי ללא זכויות סוציאליות. מצערת עוצמת הפער בין ערכי פרשת "ניצבים" ובין התרחשויות כואבות שיעברו בחודש תשרי - חודש החגים - מורי הקבלן והמטפלות, שדווקא בחודש הזה הן נידונות לשכר רעב. בעת הקריאה בפרשת השבוע בבתי הכנסת מורי הקבלן ואלפי המטפלות בגנים ובני משפחותיהם יחושו את עוצמת הפער בין ערכי פרשת "ניצבים" ובין המציאות שנכפתה עליהם במערכת החינוך. בחודש החגים הם יקבלו פרורי משכורות, כי הם חלק מהון אנושי, ששכר שעתי מותירם ללא אופק שיש בו ביטחון תעסוקתי וזכויות בסיסית של דמי ימי מחלה וימי חופשה ופנסיה. עקרון הערבות ההדדית שבפרשת "נִצָּבִים" פוסח עליהם. אצרף לעיון בפרשת השבוע שוטטות קלה בהפטרת השבוע, בספר ישעיהו בפרקים ס"א-ס"ג. נקודת המוצא בהפטרה, שבכל אחד מאתנו מצוי הצורך לנחמה, לחיבוק חם, למחווה של חסד לנוכח העמידה מול אתגרי הקיום היומיומי ונטל משא החיים במיוחד בימים אלו של עליות מחירים בכל מישורי החיים. בפרק ס"ב פסוק י' אומר לנו הנביא, שבל נמתין לנחמה, בל נישאר ספונים בביתנו בצפייה לבואה של הנחמה, חובה עלינו לפעול ולהסיר כל מכשול המונע מהנחמה הטובה לשהות בתוכנו. "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְׁעָרִים, פַּנַּוּ דֶּרֶך הָעָם, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְּסִלָּה, סַקְּלוּ מֵאֶבֶן..." האמור בפסוק מחייב אותנו לשורת פעולות: לַעֲמוֹל, לְפַנּוֹת, לִסְלוֹל, לְסַקֵּל. היהדות פורסת בפנינו מסלול חיים ייחודי שונה מהתרבות המסופוטמית, מהתרבות היוונית הקדומה ומהשקפות העולם ברחבי העולם הקדום, הרואות באדם כלי משחק בדי האלים. בפרשת "נִצָּבִים" ובהפטרה האדם הוא האדון לגורלו. עלינו - בני האדם - מוטלת האחריות לכל פרט ופרט בחיינו ובעתידנו. לאדם בפרשת "נִצָּבִים" בפרק ל' פסוק ט"ו מובהר "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוּם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרַע" - הבחירה היא בידי האדם, הבחירה היא בידי החברה בין הטוב, שהוא החיים ובין הרע, המפלס דרך רק לעבר מציאות עגומה עד כמישה וכיליון. פרשת "נִצָּבִים" רואה בנו חברה, שהשוויון בין באיה הוא בסיסה ונשמת אפה - "כֻּלְכֶם", כולם ניצבים במעמד הברית - "...כֻּלְכֶם... רָאשֵׁיכֶם... זִקְנֵיכֶם שׁוֹטְרֵיכֶם, כָּל אִישׁ יִשְׁרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם... גֵּרְךָ... מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ וְשׁוֹאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כ"ט, 9-11). ולי חשובה המילה שִׁוְיוֹן. המוסר האנושי מחייב את שוויון בין כל ברואי בצלם. המדרשים דנים באריכות בשאלה מדוע בנוסף על תיאור מפורט של הברית בפרשה הקודמת, פרשת "כִּי תָּבוֹא", מובא לנו תיאור נוסף ומפורט של ברית בפרשה שלנו, פרשת "נִצָּבִים". משלל התשובות מצאה חן בעיני תשובת בעל "אור החיים", המבהיר לנו, שהברית בפרשת "כִּי תָּבוֹא" מושתתת על אושיות היחיד ובפרשה שלנו, פרשת "נִצָּבִים" הברית מושתתת על אושיות הרבים, על כלל ישראל, כשבמרכז הברית מוצבת בפנינו מחויבות למימוש הערבות ההדדית. במעמד הברית בפרק ל' פס' ט"ו ניתנת הבחירה בין הטוב ובין הרע "נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים, אֶת-הַטּוֹב, אֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרַע". החברה והאדם בתוכה הם הקברניטים והאדונים לחייהם וגורלם. החברה והאדם בתוכה הם שמכריעים הכרעות מרכזיות והם הנושאים באחריות להם. בניגוד להשקפת תרבויות עתיקות, שהאדם הוא כלי משחק בידי האלים, בפרשת "נִצָּבִים" האדם הוא אדון לגורלו. האדם והחברה בכללותה עומדים כל יום בין בחירה ברע ובין בחירה בטוב. האדם והחברה הם שנושאים בתוצאות על מה שעשו או לא עשו. חובה על כל אחד מאתנו לאמץ ביתר שאת את עקרונות הערבות ההדדית שבפרשה שלנו, כי כל אחד מאיתנו נושא באחריות למה שעלול להיות רע בחברה כולה ולכל מה שעשוי להיות טוב בחברה שלנו.