במדינה דמוקרטית העם הוא הריבון, והרשויות, לרבות מערכת המשפט, כפופות לחוקים שנקבעים בכנסת על-ידי נבחרי הציבור. כללי המשחק בדמוקרטיה הם ברורים: לאזרחים מותר לעשות כל דבר שהחוק אינו אוסר, אבל לרשויות מותר רק מה שהחוק התיר להן במפורש. הואיל והכנסת מעולם לא האצילה לבית המשפט סמכות לפסול חוקים ובוודאי שלא חוקי יסוד, לבג"ץ אין סמכות כזו ועצם הדיון בחוקיותם הוא חריגה בוטה מסמכות ומעשה שדגל שחור של חוסר חוקיות מתנוסס מעליו. לכן פסילה של חוק יסוד היא בבחינת "פקודה בלתי חוקית". אם וכאשר בית המשפט העליון יחרוג מסמכותו ולא רק ידון בסוגיה זו אלא גם יקבע בחוסר סמכות שבכוחו לבטל או לשנות חוקי יסוד שחוקקה הכנסת, הוא יהפוך עצמו לגוף לא לגיטימי שפסיקותיו אינן חוקיות וממילא אינן מחייבות.
יתר על כן. פסילת תיקון סעיף הנבצרות בחוק יסוד הממשלה כמוה כמתן סמכות לשופטים ופקידים לא נבחרים, לבטל את הכרעת רוב העם ולהדיח ראש ממשלה מכהן מתפקידו, צעד שמשמעותו היא הפיכה משטרית, ביטול השיטה הדמוקרטית והחלפתה בדיקטטורה משפטית. במדינות דמוקרטיות הכוח השלטוני מפוצל בין מספר רשויות ובמקרה שמתעוררת ביניהן מחלוקת לגבי סמכות, הוויכוח מתנהל בהתאם לחוקי המדינה וההכרעה הסופית נתונה לנבחרי הציבור ולאזרחים שבכוחם להחליף את הנבחרים בבחירות דמוקרטיות.
במצב של מחלוקת כזו, קובע החוק מפורשות, שהרשויות ובכללן הצבא, השב"כ והמשטרה כפופות לממשלה הנבחרת ולא לשום גוף אחר. אמנם, לאנשים פרטיים עדיין שמורה זכות למחות ואף לסרב, אבל לגופים ציבורים אסור להשתמש בכוחם כדי לכופף את הממשלה למען מטרות פוליטיות. לאף גוף, לא לתאגידי המים, לא ללוחמי האש, לא לחברת החשמל, לא לרופאים, לא לטייסים ובוודאי שלא לזרועות הביטחון. גוף ציבורי שינהג כך, יעבור על החוק וראשיו צריכים לעמוד לדין ולהיענש בחומרה.
אלא שדמוקרטיה תלויה בהסכמת הנשלטים וזו הולכת ונשחקת אצלנו. גם אם לא יודו בכך בגלוי וגם אם הם רואים עצמם כבעלי ערכים דמוקרטיים, חלק הולך וגדל בציבוריות הישראלית מאס בדמוקרטיה. רבים מאנשי "ישראל הראשונה" לא רואים באזרחי "ישראל השנייה" שותפים שווי זכויות לניהול המדינה, אלא ציבור נחות בעל דעות לא לגיטימיות או לחלופין, אספסוף שהולך בעיניים עצומות אחרי מנהיגים מושחתים, גזענים ופשיסטים. מיעוט גדול זה, מתנהל כמועדון חברים סגור עם ועדות קבלה בלתי פורמליות שמסננות את המועמדים על בסיס אידאולוגי וכולל את רוב האליטות של מדינת ישראל ובכללן את ראשי זרועות הביטחון, בעלי ההון, ראשי האקדמיה, רוב אנשי התקשורת וכמובן את ראשי מערכת המשפט.
לתפיסתם של אותם "נאורים", רוב האנשים לא כשירים לנהל את חייהם בעצמם לא כל שכן לנהל את ענייני המדינה. כיוון שלדעתם הציבור מטומטם ברובו או לפחות נטול כישורים מתאימים לשלוט, הכרעת הרוב היא אסון. בדמוקרטיה החדשה שהם מקדמים, העם עדיין בוחר את נציגיו אבל "טובת הציבור" מחייבת להגביל את סמכויותיהם ולהכפיף אותם לפקידים "מומחים". ממשלת הבובות בדיקטטורה הרב מפלגתית שעליה מפנטז השמאל, כפופה לשומרי סף שבידם האחת אוחזים ב"ערכים נכונים" ובידם השנייה אוחזים את נבחרי הצבור בגרונם. זו, אגב, אותה שיטת שלטון ממש שאהרן ברק, חבריו ויורשיו מקדמים בפסיקותיהם בבג"ץ כבר כמה עשורים. אלא שרוב אזרחי ישראל איבדו אמון במערכת המשפט ורבים מאסו בתקרת הזכוכית שהציבו האליטות מעל ראשיהם.
הממלשה היא הריבון
לפיכך, התגבשה הסכמה רחבה בציבור שמערכת המשפט בישראל חולה וחייבת תיקון יסודי ומקיף. יתרה מזאת. אם מדינת העומק היא תמנון רב זרועות ששולט על כולנו באמצעות מוקדי הכוח, בית המשפט העליון הוא המוח שמכוון ומתאם בין הזרועות השונות ולכן הדרך לתיקון אמיתי עוברת בהכרח בבית המשפט העליון. אלא שכול ניסיון מצד ממשלות ישראל לתקן את הליקויים במערכת המשפט, נתקל בתגובה אלימה משל היו עולם תחתון ולא בית משפט עליון. גם הפעם, במקום לנהל דיון ענייני ולהרגיע את הרוחות בחרו ראשי מערכת המשפט להצטרף בגלוי ל"מחאה" ויצאו למלחמה על הממשלה הנבחרת.
דבריהם המתריסים של אהרן ברק, אסתר חיות והגברת מיארה הפיחו אש במדורת השנאה והקיטוב ושתיקתם המבישה של "שומרי הסף" נתנה אור ירוק להסתה פרועה, לשיבוש הסדר הציבורי, למתקפה פיסית על אנשי ציבור, לפגיעה מכוונת בשמה הטוב של המדינה ולפגיעה זדונית בביטחון ובכלכלה. כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית של האליטות נגד העם הומצאה, יש מאין, תזה מופרכת ואנרכיסטית של "משבר חוקתי" לפיה הכנסת והממשלה חייבות לציית לפסיקות בג"ץ ובמקרה שלא ינהגו כך תיווצר לאזרחים דילמה למי עליהם לציית לממשלה או לבג"ץ.
תזה זו מופרכת מיסודה שכן החוק בעניין זה ברור לחלוטין וחד-משמעי: הממשלה היא הריבון. הד לדבר ההבל הזה ניתן למצוא בתשובה של אהרן ברק לשאלה מה יקרה אם הממשלה לא תכבד את פסיקות בג"ץ: "זאת מלחמה, זה פוטש, ומי שיכריע בפוטש זה הטנקים". בעניין זה הנשיא ברק אינו לבד. השקפה אלימה ואנטי דמוקרטית לא פחות מוצאים גם בתגובתו של השופט העליון חשין לרפורמה המשפטית שקידם פרופסור דניאל פרידמן שר המשפטים ב-2007: "זה ביתי. ומי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו".
הדיונים המתוכננים בבג"ץ בחודש הקרוב נגועים מראש בניגוד עניינים שאין למעלה ממנו ומתקיימים בסד זמנים לא סביר ולא מידתי שכפתה הנשיאה חיות לרגל פרישתה המבורכת. אין מדובר בדיון משפטי, אלא בטקס "זובור" ששופטי בג"ץ עורכים לממשלה ולעומד בראשה. כמו השופט חשין בזמנו, שופטי בג"ץ מכוונים אקדח מטאפורי לרקה של המדינה ושל אזרחיה ומאיימים שיגדעו את היד שמאיימת לפגוע בסמכותם. אלא שהאקדח של שופטי בג"ץ ושל מנהיגי ההפיכה המשטרית האחרים ריק מכדורים. אהרן ברק אמר ש"אין לשופט חרב או ארנק אלא את אמון הציבור בלבד", אבל מאז הם איבדו גם את אמון הציבור.
ברגע האמת אף טנק לא יעלה על הכנסת. רוב אזרחי ישראל ואני בכללם נציית לחוק ונישמע להנחיות הממשלה שבה בחרנו. גם אם יש לנו לא מעט ביקורת נגד נציגנו בכנסת, ברגע האמת נצא לרחוב ונגן על הדמוקרטיה בגופנו מפני אלה שמאיימים לקחת את חרותנו. אין לי ספק שברגע האמת הגנרלים של ההפיכה המשטרית המתוכננת יישארו לבד ובלי חיילים.