היא מגיעה אלי רגע לפני שאני נרדם. זה קורה אחרי שארזתי את המחשבות ואבק אירועי היום כבר שקע בתוכי. זה קורה אחרי שהכעסים שלי נמסו כמו שלג ובזמן שתחושה מתוקה ורחמית עוטפת אותי. נכון, הרגעים הכי טובים שלי הם עם עצמי אבל אפילו אני לפעמים זקוק לחברה. שניה לפני שהשינה משתלטת עלי, היא מופיעה פתאום כאילו משום מקום. אני לא שומע אותה נכנסת. פשוט יודע שהיא שם ומסתובב לעברה. בתחילה אני לא רואה כלום. אבל לאט-לאט עיני מתרגלות לחשיכה ופתאום היא שם. יושבת על קצה המיטה עם גוו זקוף כך שאי אפשר לטעות: השיער האסוף, הפה הקפוץ, האגרוף הקמוץ שאוחז בדגל ישראל והמבט החודר שמביט אל הכוכבים. שקמה לבושה בחולצת הטריקו המוכרת עם הכתובת דמו-קרט-יה וסמל האגרוף השחור. היא נראית רעננה כאילו התעוררה הרגע משינה וקשה להאמין שהיא צעדה כל היום. "שלום שקמה", אני אומר לבסוף, מה שלומך? " פתאום קם עם וחובה להתנגד", היא משיבה. "גם בימין לאדם מותר להתנגד אבל אצלנו זו לא חובה", אני עוקץ אותה והיא משיבה לי במבט שכולו בוז. במשך כמה דקות אנחנו שותקים ביחד עד שאני שובר את השתיקה: "תודה שבאת", אני אומר כדי לתקן את הרושם הראשוני שיצרתי. "חשוב שנמשיך לדבר בינינו אפילו שאנחנו לא מסכימים". היא לא אומרת מילה אבל כן נשכבת במיטה לצידי, מושכת אליה חלק מהשמיכה ונדמה לי שהיא רוצה שאמשיך. חם מאוד בחדר, שנינו מזיעים מתחת לשמיכת הכותנה השחורה, מביטים על התקרה ושותקים, כי איש לא רוצה לעשות את הצעד הראשון. לבסוף אני מרהיב עוז ולוחש לחלל: מה דעתך על "חייבים להתפשר" או חייבים להגיע להסכמות" במקום "חייבים להתנגד"? בבת אחת משתחררות חרצובות לשונה. קולה הופך צווחני ומפחיד, המשפטים מתפרצים מתוכה בצרורות ובשצף קצף. שיניה החדות חותכות את המילים כמו פיסות בשר מדמם שמבותק בסכין קצבים. משפטים קצרים, פסקניים כמו פקודות בצבא: "לא נתפשר עם ממשלת החורבן", "אסור להתפשר עם גזענות ועם פשיזם". "אין פשרה עם עליונות יהודית", "אסור לדבר עם נאצים - יהודים או לא יהודים". אני נרתע לאחור. רוצה להגיד לה שהדברים שלה מזכירים לי את "שירת הסטיקר": אוסף של סיסמאות נבובות בלי חוט מקשר, אבל מחליט לקחת צעד אחורה ושואל בקול רך "אני נראה לך כמו נאצי"? "בשולחן שיש סביבו עשרה אנשים ואחד נאצי, אז זה שולחן עם 11 נאצים", שקמה משיבה נחרצות וחוץ מזה כבר התנצלתי. מה אתם רוצים ממני? מתי תפסיקו כבר עם מכונת הרעל הזו? שנינו מבינים שיש כאן רגע נדיר של זוגיות ומאחורי שיח הקירבה מסתתר מאבק איתנים. שקמה היא אישה אינטליגנטית ומבינה שהיא במלכוד. היא יודעת שאיבדה את מרחב ההכחשה מולי. היא מבינה שתפשתי אותה במיטה עם נאצי. מה שמפריע לי, שקמה, אני אומר לה לבסוף, הוא לא זה שאת חושבת אותי לנאצי. עם זה אני דווקא חי בשלום. מה שמפריע לי הוא שאת לא מוכנה לדבר איתי. העמדה שלך פשוט לא הגיונית ולא בוגרת. התעלמות מהמציאות לא פותרת בעיות. בחיים האמיתיים צריך לדבר גם עם האויבים. אפילו החמאס מוכן להודנה עם ישראל. אנחנו הרי חצי עם והחלק היחסי שלנו רק הולך וגדל. בסדר, נניח שקמתם צעדתם וניצחתם ומה אז? אתם לא מוכנים לדבר איתנו. אז מה אתם מתכננים לעשות עם כל הגזענים, הפשיסטים ו"החרדים הטפילים"? יש לך תוכנית אופרטיבית עבורנו? מחנות מעצר? טיפולי המרה? הגירה כפויה? מה העתיד שאת מייעדת לנו? ומי בעצם הנאצי כאן? שוב משתררת שתיקה. לשקמה כנראה אין תשובה טובה אז היא מפנה לי את הגב, שולפת את הנייד שלה ומתחילה להקליד. אני מציץ מעבר לכתפה ורואה שהיא כתבה "נפלתם על הדור הלא נכון" ולא מתאפק: שקמה, אני אומר לה: אנחנו לא נפלנו. למעשה, רק עכשיו קמנו מדיכוי של שנים. "ישראל השנייה" רק עכשיו מתעוררת. ובכלל מי קורא לעצמו "הדור הלא נכון"? מי מתפאר שהוא חלק ממחנה "לא נכון"? מי מתגאה להיות חלק ממחנה אלים, בריוני, מלא שנאה ונטול קוים אדומים? אולי לשם שינוי תנסו להיות הדור הנכון? "אי אפשר לעצור עם שהתחיל ללכת"... תקשיבי לי שקמה, אני מתפרץ, מבחינת הגיל אני יכול להיות אבא שלך והאמת אם היית הבת שלי הייתי מאוד גאה בך. אבל... אתה מתנשא עלי? נכון. אבל גם דואג לך ומרחם עליך. את חיה בהזיה, אתם לא העם, אתם אולי שליש מהעם ואולי אפילו פחות. אתם גם לא תנצחו. הדמוגרפיה תנצח אתכם. ובעיקר, אנחנו לא אויבים שלך אלא אחים. המחנה שלך כולו בהתקף פסיכוזה. קם אדם ששכח מה זה להיות בן אדם... שקמה קמה מהמיטה זועפת, מניפה את הדגל ופולטת: "אנחנו ננצח", "אין לנו ברירה אלא לנצח" ... אבל הספק כבר ניכר בקולה. היא פוסעת אל הקיר וכמו חתול צ'שייר, רק בלי החיוך, מתפיידת אל עולם המציאות המקבילה שלה. "אני אשמח אם תחזרי ונוכל לדבר שוב", אני קורא לעברה בדרכה החוצה. שקמה לא עונה, אבל לפי המבט בעיניה אני יודע בוודאות שהיא תחזור ושהיא יודעת את זה.