בית ספר 'אליאנס' בירושלים הופך עם השנים בעיניי למחוז געגועים, מאז שהרסו אותו ב-1977. שֵם בית הספר היה 'אליאנס לבנִים', ומוּלו עמד 'אליאנס לבנוֹת': המבנה הזה עדיין קיים בשולי שוק מחנה יהודה בירושלים, צמוד למתחם של 'שוּק עץ חיים' בתוך השוּק הגדול. הרחוב גם הוא מנציח את ה'אליאנס': רחוב כי"ח, כלומר: כל ישראל חברים. זה שְמו העברי של ארגון 'אליאנס', שהקים בתי ספר בארצות שונות.
אנשים משוטטים ברחובות ירושלים, ולא מוצאים מנוח לחייהם. איכה נותרו בדד, איכה נעלם משכַּן החכמה של ילדותם - האם נגוז ואיננו. שָׂריד ממנו הוצב בפתח 'מרכז כלל', הבניין שֶקם על חורבותיו: לשֵם ולתהילה הוצב שם שער בית ספר 'אליאנס', מחובר לשתי גדרות גידמות. הלב רוטט, שָם נותר הגעגוע. בספר "ירושלים אשר אהבנו" (מאת הרצל ובלפור חקק) נכתב כך: "כשאנו רואים, איך נטלו את השער בלבד והעבירו אותו כצעצוע אל רחבת מרכז 'כְּלל', אנו חשים בכאב, עשו מבית ספרנו האהוב דֶגם של דיסנילנד"...
בית הספר אליאנס ברחוב כי"ח
הגענו אחי התאום הרצל ואני למחוז הגעגוע הזה בהיותנו בכיתה א'. נכנסנו בשער בית הספר, ובַשער עמד יונתן השומר. הוא היה גבוה וזקנו עבות. יונתן עמד שם לאורך היום והקפיד שאף תלמיד לא ייצא מן השער ליהנות ממנעמי שוק מחנה יהודה, ריחותיו, טעמיו ומראותיו.
ושם, בבֵית הספר, בכיתה א' פגשנו במורה של כיתה א': אדון סגל. כך קראו למורים בבית ספר 'אליאנס'. מיכאל סגל היה כבר על סף פרישה לפנסיה, חייכני תמיד, פלומת שיער לבן לראשו ועיניו כחולות. מדי פעם כשרצה להַנעים את זמננו היה מספר לנו סיפורים על דמות אגדית שנקראת 'פִיצְלֶה בּוּצְלֶה'. צריך להעלות מן הזיכרון את פִיצלה בּוצלה... גמד עם מצנֶפת אדומה וזקן לבן...
כבר מילדות נוצר קשר מיוחד בינינו ובין 'אדון סגל'. הוא גילה כְּלפינו חיבה רבה, ולא פלא שבהיותו בן 90, ביקש מילדיו לחפּשׂ אחרינו. המורה הטוב ביקש, שנופיע ביום הולדתו ונספֵּר עליו. אכן הגענו, וגם קראנו אז לכבודו מקאמה לכל הקרואים והמוזמנים, שלוש שנים לפני מותו.
כתבנו שם בין השאר:
מורנו היקר, אדון סגל, בהיותך בן תִשעים
אתה עבורנו אבִּיר הרועים.
ידעתָ להנחיל לנו שורות שירה
שנטעה בנו ערכים, גאולה מהירה.
למדנו להגן על ערכֵי האור הגנוזים,
לשנן יופי של ספרות עברית בחרוזים.
על הטוב הזה לא ויתרנו מעולם,
ידענו שזו תורתךָ, לא דור נאֱלם.
בּאנו כאן כתלמידיךָ לשזור לך מיטב מילים
על היותך מורה מיוחד, בּן דוֹר הנְפילים.
לימדתָ אותנו תמיד בנועם, נתתָ בנו ביטחון
שנדע שאנו לומדים תמיד את הדָבר הנכון- - -
מצאנו בשירים שהנחלתָ לנו ניצוצות
וחשנו, שקיבלנו שׂפה שיודעת דורות לחצוֹת.
היינו בעיניךָ 'ילדי גאולה' ושרנו כמקהלה,
ידענו שהמורשת הזו היא נס וגם משאָלה.
בְּרכות לך מורה יקר, ושַלמֵי תודה
ואם תרצו, אין זו אגדה.
הקרואים ובני המשפחה של אדון סגל היו נרגשים מדברֵינו. אדון סגל חיבּק אותנו חיבּוק אמיץ, ואשתו הייתה נרגשת עד דמעות.
אדון סגל מכיר את הגמד פִיצלה בּוּצלה
השָנים חלפו, אנו מבקשים את קול הדור שחלף, מבקשים לשמוע שוב את סיפוריו של מיכאל סגל, אבל משהו נעלם. הלב ממשיך לחפש אותו ושוב שואל. ומי לא בא? מיכאל. דמותו ממשיכה לרחף בשירתנו, זה נשאר לעד.
הגעגוע מבטא כמיהה למשהו שהיה ואבד. אנשים חולפים כאן בַּיקום, נעלמים וחולפים. והזמן שׂורֵד לנֶצח. כשאני כותב כרגע על 'אדון סגל', אני נותן לו חיים. אני מעניק משמעות לחייו: הוא חינך דורות של ילדים, וגם הותיר אחריו ספר סיפורים קצרים וזיכרונות "על סף החידלון". לַסֵפר זה הייתה משמעות על היותנו יוצרים. הכאב שבקע מן הדפים שכתב, העיד על השבר ועל החלום. על כך ארחיב בהמשך.
והנה מראה בית הספר שנותר בודד, יתום. בית הספר היה בנוי כמבנה בן שתי קומות. הוא היה דומה למבנֶה של בית ספר לבנוֹת, וזה מֵקל על הזיכרון. הסֵמל של חברת 'אליאנס' היה מונצח על הקיר העליון של בית הספר. והמורים חזרו ואמרו לנו: אליאנס פירושו חברוּת, אהבה, כל ישראל חברים.
אדון סגל ידע כמורה להתחבב על התלמידים. אני זוכר אותו כמורה חייכן וסבלן. גם כשקרא לתלמיד אל הלוח כדי שיכתוב דברים, או כדי שיקרא בקול את הדברים שהוא כמורֶה כתב בְּגיר, הוא עשה זאת בנועם. ובכל פעם שראה שנושׂא שנלמד נקלט טוב, אמר לכיתה שמגיע להם לקבל סיפור. כך זכינו לשמוע ממנו סיפורים, ביניהם סיפורים על הגַמד פִיצלה בּוצלה. הזכרתי כבר קודם את הגמד המופלא. תמיד קיווינו שאדון סגל יזמין את הגַמד אלינו לכיתה. הוא התגאה שהגַמד מתגלה מדי פעם בשכונה שלו, עושׂה פּלאים לתושבי השכונה, מופיע בחלון אחר כך ואומר: זה אני פיצלה בוצלה.
כך הייתה שכנה של אדון סגל, שהתקשתה מרוב עייפות לאֱפות את החַלה, והשאירה את הבצק על השיש של המטבח. היא נרדמה ולא יכלה לפקוח עיניים. כשהתעוררה, ראתה שהחַלה אפויה על השַיש. פיצלה בוצלה חייך אליה מן החלון: זה אני פיצלה בוצלה... וכך היה עם הדמויות שרקח לנו. הכל שב. הנה באור ערבים, זו דמותו של הסנדלר שהתקשה לסיים לתפור זוג נעליים. חלומו לא נשלם, אכן פקעה סולייתם. פיצלה בוצלה נחלץ לעזרה... בבוקר ראה הסנדלר שזוג הנעליים מתוקן. מיכאל סגל ידע תמיד להשיב לנו ניצוצות של אורה ושמחת חיים עם דמותו של פיצלה בוצלה.
"נו, אדון סגל", ביקשנו "תביא אותו לכיתה".
"בקרוב בקרוב", חייך אדון סגל. וראינו זהרורים של האור הטוב.