בהדרגה מתבהרת התמונה בארה"ב לגבי עמדותיה כלפי ישראל וביקורתו האחרונה של ברק אובמה - סמן שמאלי של שינויים אלה - מקנים משמעות חדשה גם לעמדות שמביעים הנשיא ג'ו ביידן ושר החוץ אנתוני בלינקן מאז אירועי 7.10.23. המפלגה הדמוקרטית כבר איננה מה שהייתה מתרבים בה הכוחות והגורמים הפוסט-ציוניים ופרו-איסלאמיים וככזו חשודה היא בעויינות גוברת למדינת ישראל. בימי כהונתו של אובמה ריחפה בחלל התקשורת העולמית השאלה מי האיש, מאין הוא מגיע ומה הוא מייצג באמת. כאדם אינטליגנטי ממוצא אפרו-אסיאתי, מצא הציבור האמריקני קסם מיוחד ברעיון לבחור בו לנשיא, בפעם הראשונה כנשיא ממוצא אפרו-אמריקני - מעין הכרזה קיבוצית על צעד "מתקדם" במאבק נגד אפליית שחורים ובעד זכויות שוות לכול. אולם משנבחר, החלה הקליפה החיצונית-סימלית להתפורר ויסודות החינוך, הנטייה האידאולוגית-אסלמיסטית וההשקפות האמיתיות של האיש צפו ועלו אל פני השטח. המהלכים שנקט בשעתו (2001, תחילת האביב הערבי) נגד הנשיא חוסני מובארק אותו הדיח כמעשה ראשון ביצירת מזרח תיכון "מתקדם" לטובת נשיא מטעם האחים המוסלמים, מקבלים כיום משמעות חדשה. מדיניות ההגירה "החופשית" המוגברת שהחלה בזמנו ומכוונת לתַמהל מחדש את אוכלוסיית ארה"ב במהגרים רבים ממוצאים שונים, מקבלת גם היא משמעות חדשה ומבשרת שינוי בדמותה ובאופיה של הדמוקרטיה האמריקנית.
אין זה סוד שכל הניסיונות המודרניים בעולם למזג קבוצות אתניות שלהן שונוּת תרבותית משמעותית ומשטר מקבוצת המשטרים הנאורים - נכשלו או שהם בדרך לכישלון. חיים בצוותא של יסודות אתניים שונים אינה פשוטה ואינה מובנת מאליה. הדרך לחיים בצוותא של קבוצות אתניות בעלות שונויות נכרות עוברת דרך עיצוב מחדש (בישוב החדש בארץ נקרא הדבר בשעתו "מיזוג גלויות", שכן הכל היו יהודים...) של הקבוצות שנמשך 4-3 דורות ומחייב ממשל מרכזי חזק אחד, מערכת חוקים וכללי התנהגות קשיחה ויציבות שכולן מהוות חלק מכור היתוך חברתי שתפקידו לצקת "אמלגמה" חברתית חדשה ומבנה הרמוני שיודע לגשר על היסודות השונים ולאחדם לחברה סולידרית שרב בה המשותף על המפריד.
מבחינה זו אובמה הוא גורם חתרני בארה"ב. השפעתו היתרה במפלגה הדמוקרטית נותרה על-כנה מימי נשיאותו, והקיטוב שהחל באותם ימים נמשך ומתגבר והוא לטעמי מסוכן לעתידה של ארה"ב ומסוכן לבנות בריתה. בשל המרכיב המוסלמי בתרבותו של אובמה ובמורשתו הפוליטית, הייתה ונותרה מורשת זו מסוכנת גם לישראל. ישראל תוכל לצמצם סיכון זה אם תגדיר מחדש את יעדיה האסטרטגיים כך שהקונפליקט הישראלי-פלשתיני ינוטרל בתמהיל היחסים עם ארה"ב. אינני כופר ברצונו הטוב של הנשיא ביידן, אבל "השפעת אובמה" בפלג הקיצוני של הדמוקרטים מנטרל מבחינתה של ישראל את ייחודו. לחצו המתמיד של אובמה להקמת מדינה פלשתינית בתוך שטחה המצומצם של מדינת ישראל, שיזם את החלטת האו"ם 2334 (2016) עבורנו כ"מתנת פרישה" מהנשיאות ולאחרונה הצהרתו
2 בה הוא "מתחשבן עימנו בשאלת הרצח החמאסי בגבול עזה "בחשבון של גולגלות"
3. ברור לגמרי היכן הוא עומד ולאילו זרמים אידאולוגיים הוא והנוהים אחריו שייכים.
בדברים אלה יש משום
אזהרה חמורה לישראל: - חובה לבחון בקפידה כל עמדה שמביעה האדמיניסטרציה הדמוקרטית כאילו הייתה נגועה לפחות במידת-מה בנגע העויינות של אובמה. הניסיון שעשה גם הפעם להציג אינטלקטואלית את ניתוחו המשווה בין ישראל לפלשתינים ולארגונים האיסלאמיים הקיצוניים כאובייקטיבי - הוא הטעיה מכוונת. אם בוחנים את הדברים לאור מעשיה של ארה"ב עצמה במקומות שונים בעולם בעשורים האחרונים: עירק, סוריה ואפגניסטן, למשל - הפכת הצגתו המתחסדת של אובמה ל
גניבת-דעת מכוונת, ודווקא בשעה קשה לישראל.
הזרם שמייצג אובמה בארה"ב יתחזק על-ידי תנועות ההגירה החתרניות והבלתי מווסתות פנימה. ברור, ויש לכך לא מעט עדויות, שמטרת מהלכים אלה היא
ליצור שינוי דמוגרפי משולב בשינוי אוריינטציה אזרחית לכיוון "ההיפר-ליברליזם" הפורמלי, ולהשתלט באמצעותו "בתהליך דמוקרטי נקי" על הממשל הפדרלי.
מהפך כזה אמור להיות יציב מספרית לתקופה ממושכת ולשנות את המבנה הפנימי והעמדות של החברה האמריקנית במובנים רבים ומגוונים ובכלל זה היחס לישראל.
אל לנו לשכוח שאובמה חולל את המהלך האימפריאלי הנוכחי של אירן, וההסכם המטופש שעשה עימה ב-2015, בניגוד גמור לעמדת ישראל ולמעשה על אפה ועל חמתה, הוא השלב הבא שהוא מקדם בעקיפין גם ברגעים אלה. הסתייגות אמריקנית מעימות צבאי עם אירן מובנת על-רקע הכשלים החמורים בעירק ובאפגניסטן. אך הנחת העבודה שניתן להגיע עם אירן להסכם בנושא הגרעין שישמר על ידה, הוא במפגיע "פאטה-מורגנה" ומנוגד לחזון הלאומי-דתי של מדינה זו, החותרת להגמוניה אזורית ואף מעבר לכך, והנשק הגרעיני הוא בעיניה מנוף הכרחי. לכן אינני בטוח שאני מבין לעומקם את רעיונותיו הפוליטיים, אלא אם מסתתרת בהם כוונה
להפוך את אירן - כמדינת הגמוניה אזורית - לבת ברית של ארה"ב במאבקה לשימור ההגמוניה העולמית שלה המאותגרת על-ידי סין ואחרים. לא אתפלא אם בחשיבה מעין זו של אובמה, לנוכחותה של ישראל במזרח התיכון אין חשיבות יסודית (רמזים לכך אינם חסרים) וישראל חזקה היא דווקא מחסום להגשמת חזון זה.
הנחה מעין זו מתיישבת היטב עם עמדותיו כלפי ישראל ועם רצונו הלא מוסתר לכפות על ישראל הקמתה של מדינה פלשתינית עכשיו. הבחירות הקרובות בארה"ב מזמנות לישראל הזדמנות בלתי חוזרת להעלים אחת ולתמיד את רעיון העיוועים של מדינה פלשתינית בצורה כלשהי במרחב ארץ ישראל המערבית.
לשם כך יש לשנות את התפיסה האסטרטגית האזורית והמקומית שלנו.
על ישראל לחזור לנקודת המוצא של העיצוב מחדש של מדינות המזרח התיכון שנעשה אחרי תבוסת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה ובמסגרת הסכמי סייקס-פיקו בשלהי המאה ה-20. הביטוי הבינלאומי הראשון ליסוד זה נמצא בהצהרת בלפור 1917, שכיוונה
להקמת בית יהודי לאומי במרחב שלימים כונה פלשתינה4. על יסוד הצהרה זו קיבלה בריטניה מחבר הלאומים את המנדט על "פלשתינה" (24.7.1922) במטרה להוציאה לפועל. במקום להוציא לפועל-כנדרש את הצהרת בלפור,
ביצעה בריטניה מעשה בגידה חמור בתנועה הציונית, הפרידה את ארץ ישראל המזרחית מארץ ישראל המערבית ודאגה להשליט על החלק המזרחי נציג של המשפחה העירקית ההאשמית כשליט הטריטוריה, שתפקידו היה לשרת את האינטרסים הבריטיים האזוריים (בעיקר נפט ותעלת סואץ). ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית היו חלשים מדי מכדי להתמודד ולסכל החלטה בריטית זו, ויתרו על המאבק והתרכזו בא"י המערבית
5. ויתור זה הוא בעוכרנו עד היום והגיעה העת לחזור ולעורר את השאלות הנגזרות מהבגידה הבריטית הנ"ל באשר לאופיו של הפתרון המדיני הראוי לסכסוך
המדיני הישראלי-ערבי.
>מנקודת זמן זו מתחיל המאבק בין תושבים ערבים בא"י - שהגרו אליה בחלקם עוד בימי הממשל העותומני ובחלקם לאחר העברת השליטה לבריטניה וא"כ בימי הכיבוש הירדני בשנים 1948 - 1967 להתיישבות הציונית בה. מאבק זה חייב להסתיים כשהוא נשען על כלל ההתפתחויות באזור מימי הכרזת בלפור (1917) והמנדט הבריטי ועד לימים אלה.
שאלת גבולות הקבע של מדינת ישראל מקבלת אחרי אירועי 7.10.23 משמעות אסטרטגית עמוקה וארוכת טווח, שהפתרון הסביר היחיד לה הוא הוצאת רובם המכריע של פליטי מלחמות 1948 ו-1967 לדרך חדשה מחוץ לגבולות אלה. על-רקע אי-היציבות האזורית, זו גם שאלה אסטרטגית מכרעת. השארת המצב הקיים על-כנו לפרק זמן בלתי מוגדר מוליכה לשתי התפתחויות בלתי-רצויות: א. השלכות המציאות בה הם חיים כיום (שלא תוכל להשתנות בתנאים אלה) על הדור הצעיר וזיקותיו לתנועות אידאולוגיות-דתיות קיצוניות - מבוא ודאי למלחמה גדולה ב-20-15 השנים הקרובות. ב. איום אסטרטגי על ישראל בדמות זה שמתהווה עתה תחת מנהיגות אירן, בתוספת התגרענות אירן ואחריה התגרענות אזורית. שתי ההתפתחויות מבשרות קשיים חמורים עד חמורים מאוד להם ולנו.
פליטות היא מצב זמני שהופך בהדרגה למציאות של
עקוּרוּת, או של אפליה מנוונת, כאשר פליטים אלה אינם יכולים להיקלט בחברה (ולהצניע את עברם) ואינם מוגנים להיטמע בה (ראו: אירופה, דרום אמריקה וכו'). כיהודים עלינו לחתור לקיצור משך הזמן הנוסף בו ישהו כפליטים תחת ממשל יהודי-ישראלי במדינה יהודית (גם כשהיא דמוקרטית...) - אי-אפשר לרבע את המעגל. שינוי כאן מחייב שיקומם במקום שיסכים לקבלם והם יאותו להסתגל לכללי המשחק הנהוגים בו. שכן, ברור שיכולתם להיקלט ולהיטמע במדינת ישראל איננה מוכחת בלשון המעטה, ואינה סבירה באותה מידה.
ישראל חייבת לשנות את נקודת הייחוס לדיון המדיני הכללי בשאלת הסדר המחלוקות לקראת אפשרות של שלום אזורי וברית לשת"פ אזורי אותה מקדמת ארה"ב. נקודת המוצא לדיון זה חייבת להתחיל במועד בו השתנה השלטון העותומני ההיסטורי בן כ-400 שנה באזור ועוצבה בו חלוקה טריטוריאלית-מדינית חדשה, שהצהרת בלפור הייתה אחד היסודות שבה. עליה לדרוש חלוקה מחדש של שטחי א"י המנדטורית בין התנועה הלאומית היהודית - הציונות, לבין התנועה הלאומית הערבית - יהיה שמה אשר יהיה. חלוקה זו תהיה על בסיס המצב הקיים עם תיקונים קלים (עזה למשל). בשום אופן אין לחזור להסכמי אוסלו ובשום אופן אין להעביר את השליטה הביטחונית-אסטרטגית בא"י המערבית לידי צד שלישי כלשהו6.
יש להבהיר שאם לא יתקיים תהליך מעין זה, תחליט ישראל חד-צדדית בנושאים אלה על-פי שיקולי הביטחון הלאומי וההישרדות שלה. מבחינה מדינית צריך הסד החדש להביא למספר תוצאות יסודיות:
א. הסדר שלום ושת"פ אזורי.
ב. סיום הסכסוך המדיני הישראלי ערבי.
ג. הצהרה לפיה רואה ישראל בירדן את המדינה הערבית שנוסדה בארץ-ישראל המנדטורית כמענה לרעיון פתרון הסכסוך המדיני הישראלי-ערבי. לא תקום בתוך שטח א"י המערבית שום מדינה ריבונית או אחרת נוספת.
ד. הסדרי ביטחון הדדיים, מבחינתה של ישראל, דורשים קיום אזורים מפורזים דוגמת סיני בינה לבין כל אחת מהמדינות השכנות הגובלות בה. אזורים אלה יוותרו בריבונות המדינות השכנות, אבל ינוטרו על-ידי צוותי בקרה משותפים מכל נשק התקפי כבד ונוכחות כוחות מזויינים שאינם למטרות שיטור.
ה. כל הפליטים של מלחמות ערב-ישראל בתקופה 1917 - ועד מועד חתימת ההסכמים החדשים, ייושבו בירדן או במדינות ערביות אחרות, או יהגרו למדינות שיהיו מוכנות לקבלם.
ו. בתום התהליך תבחן ישראל, על יסוד מדיניות הגירה לאומית, אפשרות להתיר איחוד משפחות מוגבל וחד-פעמי בין אזרחים ערביים ישראלים לבין בני-משפחה שמחוץ לישראל.
ז. חוק האזרחות הישראלי ישונה ויקבע בו שאזרח ישראלי יחשב כמי שנשבע אמונים למדינה, וכל אזרח חדש יחויב להישבע אמונים ולחתום על הצהרה בנדון. הפרת אמונים לפי חוק זה תחייב השעיית אזרחות ובמקרים חמורים ביטולה כליל.
ח. יחוקק חוק יסוד חדש שיקבע את גבולות המדינה וכמו-כן יקבע באותה מסגרת שאין לנהל מו"מ על נושא הגבולות ללא היתר מיוחד של הכנסת ברוב של 90 מחבריה.
ישראל חייבת לקיים בידיה שליטה מלאה על עזה ואיו"ש עד להשלמת ביצוע ההסדרים הנ"ל. אם לא יושגו הסדרים אלה, תספח ישראל חד-צדדית את השטחים כשהיא מתירה לתושבים שבהם בחירה בין תושבות קבועה, תושבות זמנית והגירה כשההחלטה הסופית היא שלה. פליטים לא יוכלו להישאר כאן במצב זה.
הוצאת תוכניות אלה לפועל אפשרית באחד משני תנאים, ותהיה למעשית וחיובית ביותר בהתקיים שניהם סימולטנית: תמיכה אמריקנית אירופית אקטיבית בתום לב ליישום פתרון שיעובד במשותף. או התפכחות ערבית של שותפיה החדשים והישנים של ישראל, לביצוע תוכנית מעין זו בברכת המערב אבל בהתארגנות מקומית עצמאית. יש בשילוב בין ישראל למדינות הסוניות המתונות פוטנציאל להוציא תוכנית כזו אל הפועל, ועם זאת לחזק ולייצב מאוד ברית אזורית חזקה.