אני מביט בפני הלוחמים הגיבורים של צבא ההגנה לישראל ורואה את הגבורה היהודית-ישראלית בתפארתה, אני רואה את רוח הקדמונים מעיפה מעליה את העפר והאפר מנערת את המעטה הלא מותאם שניסו להלביש אותה בו ומזדקפת. רוח צה"ל שבה למקומה הראוי, רוח העוז היהודי מיום עמדו של עם הנצח על בימת ההיסטוריה ועד ימינו אנו, רוח שבמשך שנים לא מעטות היו מי שהתעקשו לכבותה, לגרשה, לסלקה, לקוברה, הרוח היהודית קמה וגם ניצבה במלא עוזה בימים אלה, בשטחי הכינוס, בעזה, ביהודה ושומרון, בגבול הצפון, רוח העם קמה לתחייה.
במבצע צוק איתן, העז גיבור ישראל תא"ל עופר וינטר מהנועזים שבמפקדי צה"ל להפיח את הרוח היהודית בקרב לוחמי גבעתי, רגע טרם שייכנסו לשדה המערכה, לתוככי התופת, רגע טרם שימסרו נפשם כפשוטו. וכה כתב עופר וינטר למפקדי החטיבה: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל", והארץ זעה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, השמיים רעדו, הים ראה וינוס, ההרים רטטו, הזעזוע מהנוסח היהודי של המפקד היהודי בצבא היהודי זעזע את אמות הסיפים.
מלחמת הקודש כנגד עופר וינטר, המצביא היהודי החלה. קידומו נבלם, תפקידי איכות נשללו, דרגת האלוף נדחתה שוב ושוב, חבריו הגנרלים, רמטכ"לים שהיו אמורים להגן עליו הפקירו אותו וחלקם נעצו בו טלפיים, ואלוקי ישראל עמד להתבונן ב-עליהום הציבורי של החרדים מיהדותו של הצבא. הררי מאמרים נכתבו, תילי תילים של פרשנויות נערמו, מגישות חמורות סבר צקצקו, מנהלי פאנלים עפעפו, נמצא האויב שיש לגרשו מצה"ל, עופר וינטר, החוצה.
"ראביים" הביעו זעזוע עמוק, ראשי ארגוני זכויות למיניהם נחרדו, פוליטיקאים עטו על הפקודה כמוצאי שלל רב, תועמלנים במסווה עיתונאים הדהדו את התדרוכים של חרדי היהדות. תשע שנים משלם עופר וינטר, גיבור עשוי ללא חת את מחיר יהדותו הגאה, הזקופה, הלא מתנצלת.
עופר וינטר, רץ למרחקים ארוכים. עופר וינטר ניצח. מאז פרוץ מלחמת עזה, גיבורי האומה, חיילי ישראל הנועזים מתפללים תפילה ארוכה שאינה נגמרת. בכל כינוס נשמעים מפקדים בכירים ביותר קוראים עם הלוחמים במנגינה, בהתרגשות, ברטט את קריאת הקרב היהודית מדורי דורות: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הפריט המבוקש בצבא אינו אפוד קרמי, אינו קסדה משופצרת, הפריט הנדרש ביותר בצבא הוא ציציות. מאות אלפי ציציות קיבלו הגיבורים היוצאים להסתער כשהציציות לגופם.
פקודות הקרב של המפקדים מוקראות כאילו יצאו מהיכל הקודש שבישיבה, פסוקים מתפילת הסליחות, מלאי רוח יהודית, פיוטים מתפילות יום הכיפורים, פסוקים מנעים זמירות ישראל, דוד המלך וספר התהלים, עד כדי כך שהטקסט עליו געשה הארץ ורעדו השמיים, של עופר וינטר נשמע רך מידי, מתון מידי, עדין מידיי.
אני מביט במאות סרטוני הגבורה של הלוחמים שומע את הקולות, מתרגש מהקריאות, נרעד מתקיעות השופר. אני רואה את הלוחמים, חלקם ללא כיפה אך ציצית בצבע חאקי לגופם, שומע את קולם הבוטח, קול לוחמי העם היהודי מיום עמדן על בימת ההיסטוריה, מקשיב ויודע כי בזכות רוח הגבורה הזו ננצח.
עופר וינטר עבור ציבור עצום הוא כבר רב אלוף, הוא נציגו המובהק של דור השורשים שלא התיירא ולא נבהל מדור גידולי המים. הוא הפנסאי ההולך לפני המחנה והיום, כמעט רובו המכריע של הצבא, הוא עופר וינטר, הוא צבא של גיבורים. ורק לחשוב על ארגוני ההדתה למיניהם, ארגוני ההפרדה, ארגוני מחיקת הזהות היהודית, ארגוני החרדה מכל המדיף ריח יהודי. ההפתעה הגדולה היא שגם חיילים יהודים חובשי כיפה שקופה, דרוזים, בדואים, עולים חדשים ממקומות שהרוח היהודית לא נשבה בם, כולם משתתפים בקריאות הפסוקים. הם יודעים שרוח בת שלושת אלפים שנה היא רוח של מנצחים.