תקשורת ומלחמה (1)
"הקורבן הראשון במלחמה הנה האמת" - קבע בשנת 1917 הסנאטור האמריקני הייראם ג'ונסון. גם לפני כן הוכח, שאמת אינה הצד החזק של סיפורים על מלחמות; וכיום, בעידן הפרוגרסיבי נעדרת האמת לחלוטין מדיווחי העיתונות ואת מקומה תפס הנראטיב.
את חופש העיתונות המציאו במאה השמונה-עשרה כמה הוגים אמריקניים, ובראשם תומאס ג'פרסון (מי שיהיה הנשיא השלישי של ארצות-הברית), כדי שיהיה גורם אובייקטיבי מחוץ לרשויות הממשל שיבקר את רשויות השלטון. נראה, כי העיתונות אינה עומדת בתנאי הזה בכל האמור בביטחון ובצבא - בעולם ובארץ.
הצבא הוא מוסד ותיק מאוד בחברה האנושית, שזוכה לאמון הציבור כיוון שהוא מגן על ריבונות המדינה ועל שלום אזרחיה. לעומתו, העיתונות הנה מוסד חדש בחברה - ילידת המהפכה התעשייתית. למעשה, היא קיימת במתכונת דומה לעיתונות הנוכחית רק מאמצע המאה התשע-עשרה, מאז שהומצא הטלגרף (1848). עד אז היא לא עסקה כלל בחדשות, כיוון שלא הייתה לה יכולת לדווחן בזמן אמת.
ההתנגשות בין שני המוסדות הללו מעניינת ביותר כיוון שהיא מעמתת בין כמה עקרונות בסיסיים ובין האמון שרוחש הציבור לשני המוסדות הללו. במדינה דמוקרטית יחסי צבא-תקשורת הנם נגזרת של יחסי צבא-חברה, ומשקפים את הנורמות במדינה. במדינת ישראל פועלת התקשורת לפי מסורת שהנהיגו הבריטים בזמן שלטונם בארץ-ישראל - כולל חובת רישוי עיתונים. לעומת זאת, בארצות-הברית נהוגה מסורת אנטי-בריטית, המאפיינת את חוקתה. כיוון שבבריטניה יש מלך, קבעו האבות המייסדים של ארצות-הברית, שלא יהיה מלך אמריקני; כיוון שהבריטים אסרו על המתיישבים בצפון אמריקה לשאת נשק - יש לכל אזרח אמריקני זכות לשאת נשק; כיוון שבבריטניה נהוג רישוי עיתונים - בארצות-הברית הונהג חופש עיתונות; וכיו"ב.
בניגוד לתדמיתה, הייתה בארצות-הברית צנזורה צבאית על העיתונות במלחמות וכשלא הקים הממשל יחידה לצנזורה צבאית במלחמה, ביקשו העיתונאים ממנו להקימה (במלחמת העולם השנייה, במלחמת קוריאה ובמלחמת ויטנאם). ביל האמונד, ידידי המנוח - מחשובי החוקרים של יחסי צבא-תקשורת, שכתב מחקר מדהים ומפורט על יחסי צבא-תקשורת במלחמת ויטנאם - קבע בשיחה עמי לאחר שהרצינו בכנס של החברה האמריקנית להיסטוריה צבאית בשנת 1996, כי צנזורה צבאית קיימת רק מפני שהעיתונות רוצה בקיומה.
זו כמעט כפירה בעיקר, כיוון שנהוג לחשוב, שהצנזורה נכפית על העיתונות; ולא היא. כך, למשל, בפברואר 1948 הציעו הצנזורים היהודיים של שלטונות המנדט הבריטי שפוטרו מעבודתם לקראת תום המנדט, לסוכנות היהודית להקים צנזורה צבאית במדינה-שבדרך. הצעתם התקבלה, בהסכמת "ועדת התגובה" שייצגה את כל עורכי העיתונים העבריים בארץ-ישראל (כולל "פלשתין פוסט" - אביו של "ג'רוזלם פוסט").
הצנזורה מעניקה לעיתונות שקט תעשייתי. היא מאשרת ידיעות לפרסום; ובזה קונה העיתונות חפּוּת מתביעה פלילית על ריגול, או על חשיפת סודות רשמיים.
להפסיק את מצעדי האיוולת
"אחיך האזרחים חושבים שיש להם הזכות לקבל מידע מלא בזמן סכנה גדולה להם. בזיעתם ישלמו על תלאות המלחמה ודמם יזרום לכפר על תוצאותיה" - כתב תומאס ג'פרסון, מזכיר המדינה האמריקני בינואר 1799 לאלברידג' בֶּרי, נציג ארצו בצרפת, שהשתתף בשיחות בפאריס, שנועדו למנוע מלחמה בין ארצות-הברית לצרפת. דבריו מסכמים היטב את הצורך של משטר דמוקרטי לשתף את אזרחיו במידע על החלטותיו - שהרי משטר דמוקרטי הוא "ממשלה של העם למען העם".
סודיות וחשאיות הנן תנאים מוקדמים להרבה פעולות צבאיות. לכן, נוצרת סתירה בין תפקיד העיתונות כמדווחת וכמבקרת ("הרשות הרביעית") לבין צורכי הצבא. הרבה פעמים - עוד הרבה לפני "חרבות ברזל" - נדרש מישהו להפסיק את מצעדי האיוולת הצבאיים על-ידי חשיפת מרכיביהם וגיבוריהם. לפני שאפרט, אפנה את תשומת-לב קומץ קוראיי לשני ספרים חשובים, שמאירים את ההיסטוריה הצבאית באור אחר לחלוטין:
- מצעד האיוולת של ברברה טוכמן
- הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא של נורמן דיקסון
אסון רב-נפגעים
הבריטים נחתו במלחמת העולם הראשונה בגליפולי שבחצי-האי אנטליה בטורקיה, כדי לפתוח חזית שנייה נגד הטורקים, שתקל עליהם לפרוץ את המערך הטורקי בארץ-ישראל. המערכה הכושלת מאוד, שהשתתף בה בהצלחה רבה מאוד גדוד נהגי הפרדות בפיקוד קולונל ג'ון הנרי פטרסון ויוסף טרומפלדור, הייתה אסון רב-נפגעים שלא הביא שום תועלת לצבא הבריטי.
צנזורה חמורה הוטלה על מערכת גליפולי (מארס 1915 עד ינואר 1916). קית מרדוק, עיתונאי אוסטרלי (ואביו של איל התקשורת רופרט, בעל רשת "ניוז קורפ"), הצליח להבריח משם חומר משיחותיו עם כתב עמית - אליס אשמיד-בארטלט מ"דיילי טלגרף", שייצג את עיתונות לונדון, ולא היה מחסידי גנרל סר איאן המילטון, מפקד כוח הפלישה. מרדוק ואשמיד-בארטלט תכננו להעביר באמצעות מרדוק, שיצא לחופשה בבריטניה, איגרת שתעקוף את הצנזורה הבריטית, להרברט הנרי אסקווית, ראש ממשלת בריטניה. אלא שלשיחותיהם במועדון העיתונות צותת הנרי נווינסון, עיתונאי עמית, שהזהיר את המילטון מפני העומד להתרחש. המילטון ביקש ממשרד המלחמה הבריטי לפעול נגד מרדוק וסילק את אשמיד-בארטלט מהאזור שהחזיק הצבא הבריטי בדרדנלים.
הצבא הבריטי עצר את מרדוק בנמל מארסיי ושחררו רק כשמסר לידיו את החומר שהבריח מגליפולי. אז התברר שנווינסון טעה, והאיגרת נועדה לאסקווית, ראש הממשלה, ולא להארי לאוסון, המוציא-לאור של "דיילי טלגרף". מרדוק חיבר איגרת של 8,000 מלה, ושלחהּ לאנדרו פישר, ראש ממשלת אוסטרליה - כיוון שבכוח הפלישה לגליפולי היה מרכיב גדול של חיילים אוסטרליים וניו-זילנדיים (אנז"ק). איגרת מרדוק לפישר הגיעה לשר דיוויד לויד ג'ורג', שהפיצה בין חבריו השרים. אחר כך הופיע הדיווח השערורייתי של מרדוק במלואו ב"טיימס". כמה שבועות אחר-כך הגיע אשמיד-בארטלט הגיע ללונדון, ונפגש עם לורד נורתקליף, שנתן לו את תמיכתו.
פרסום מכתב מרדוק לראש הממשלה פישר גרם להדחת גנרל איאן המילטון, מפקד זירת גליפולי, שניהל את המערכה העקובה-מדם וחסרת ההישגים באי-כישרון מופגן. הוא הוחלף בגנרל סר צ'ארלס מונרו. פרסום מכתב מרדוק עשה עוד דבר: הוא סיים, למעשה, את המערכה הבריטית בגליפולי. הנסיגה החלה מיד עם הפרסום של דברי מרדוק בשנים-עשר בדצמבר 1915.
המקורות: קצינים זוטרים
כשישים שנה לפני כן חוותה בריטניה את דיווחי ויליאם הוארד ראסל מהעיתון "טיימס" של לונדון במלחמה בקרים (1856-1853). במלחמה זו הוכחה בעליל חולשת הצבא הבריטי ואי-התאמתו ללחום נגד יריב אירופי. כחמישים שנה נקברו המסקנות - גם בעזרת תקשורת אוהדת ופטריוטית - עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה והראתה זאת שוב. ראסל במלחמת קרים כתב שם - בראשונה בתולדות סיקור המלחמות - תיאורים לא-אוהדים של מפקדי הצבא. את הרשויות הבריטיות טרדה יותר השפעת ראסל בבית, בבריטניה, מאשר השפעתו על האויב.
הפרסומים על מלחמת קרים ב"טיימס" הביאו להדחת הממשלה הבריטית בראשות לורד אבֶּרדין בשנת 1855. תחושת הציבור הבריטי, כי המלחמה בקרים הנה מאבק חסר-תכלית ומעייף שבו נחשפו חולשות שני הצדדים, הייתה אחת הסיבות לסיום המלחמה בחוזה פאריס. דיווחי ראסל משדה הקרב הדביקו את עמיתיו והרגיזו את הצבא ואת ממשלת בריטניה. גנרל ויליאם קודרינגטון, המפקד הבריטי האחרון בקרים, החליט לסלק ממחנהו כל כתב, שיחשוף מידע בלתי-רצוי. אולם, לא נעשה שום מאמץ להסביר מה כולל אותו מידע אסור.
המקורות העיקריים של ראסל היו קצינים זוטרים. זאת, כיוון שטיב מקורותיו היה קשור במרחק בין אוהלו לבין אוהל המפקד; והמרחק הזה נקבע לפי יחסי אהבה-שנאה ששררו במקום. כאשר המפקד שנא את כתבות ראסל, הורחק ראסל לירכתי המחנה. כל בריטי שהייתה לו טינה נגד הפיקוד במלחמת קרים, השתמש בראסל. לפיכך, טענו נגד ראסל, כי בפעולתו, שגרמה נזק למוראל הבריטי - בעורף ובגיסות - הוא שירת את האינטרסים של רוסיה טוב יותר מסוכן רוסי. טפלול כזה של העיתונות ידוע כיום היטב; ויש הרואים בו תפקיד חיוני ביותר של הכתבים לענייני צבא - היכולת להעביר לצמרת את רחשי-הלב של החיילים ושל הקצונה הזוטרה.
פרשת התחמושת הקלוקלת
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קרא לורד קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי, לגייס מיליון מתנדבים לצבא הבריטי. איל העיתונות לורד נורתקליף נאבק למען גיוס חובה. בלהט מאבקו נגד גיוס מתנדבים סירב לורד נורתקליף לקבל לעיתוניו מודעות גיוס של הצבא הבריטי. במאבקיו הגיע לורד נורתקליף לסכסוך גלוי עם לורד קיצ'נר. מתנגדיו של שר המלחמה בצבא הבריטי ניצלו את היריבות בינו לבין לורד נורתקליף. למשל, גנרל סר ג'ון פרנץ', מפקד חיל המשלוח הבריטי באירופה (BEF), ביקש מלורד נורתקליף להתערב ב"פרשת התחמושת הקלוקלת" (מאי 1915) - אחר שקיבל תחמושת, שנותרה במחסני הצבא ממלחמת הבורים.
גנרל פרנץ' השתמש בה בהתקפה על ניו שאפל והדבר עלה בחיי אלפי חיילים - כיוון שהרבה פגזים לא התפוצצו. לורד נורתקליף שלח את קולונל קורט רפינגטון, הכתב לענייני צבא של "טיימס", לבדוק את הנושא. הכתבה על ההתקפה הכושלת על ניו שאפל העלתה את זעם ההמון נגד העיתונים שהיו בבעלות לורד נורתקליף (בין השאר, גרמה הכתבה לגל של ביטול מנויים ל"דיילי מייל"). הסכסוך בין המו"ל לשר המלחמה התגלע שוב סביב פרשת הנסיגה מאזור המכרות מון (Mons) בבלגיה.
דבר הנסיגה הבריטית מאזור מון ועל התבוסה הבריטית שם פורסם ב"טיימס" וב"דיילי מייל" ב-29 באוגוסט 1914. הציבור הבריטי הוכה בהלם עקב הידיעות על התבוסה ועל הנסיגה, שהוליכה למלחמת החפרות. הצנזור הראשי סמית, שסייע לפרסום הכתבה - עקב תמיכתו העקרונית בתגבור הצבא הבריטי - נאלץ להתפטר ממשרתו זמן-מה אחרי הפרסום כיוון ש"טיימס" אולץ לחשוף את חלקו של הצנזור בפרסום. בעקבות הפרסומים הללו הוקיע לורד קיצ'נר את לורד נורתקליף כ"אויב הצבא".
לבסוף התקבלה דעתו של לורד נורתקליף - בעניין הגיוס ובעניין התחמושת הקלוקלת. ממשלת אסקווית הקימה בשנת 1915 את משרד החימוש בראשות לויד-ג'ורג'. בנוסף, חוקק הפרלמנט הבריטי, בשנת 1916, חוק לגיוס חובה.