פרק ל' בספר שמואל א' פותח בארבעת הפסוקים הבאים: (א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ׃ (ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם׃ (ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹותֵיהֶם נִשְׁבּוּ׃ (ד) וַיִּישָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת. קשה שלא לראות את הדמיון בין המציאות אז לבין המציאות היום. דוד פעל אז עם אנשיו - כשש מאות לוחמים - בסביבת צקלג המקראית, שמיקומה מזוהה בדרך כלל עם תל שרע, ממערב לעיר רהט של ימינו וקילומטרים בודדים דרומית-מזרחית לעיר נתיבות של ימינו. באחד הימים שבהם פעל הגדוד של דוד מחוץ לעיר צקלג ניצל האויב דאז, העמלקים, את המצב, כבש את העיר, שרף אותה ושבה וחטף את כל מי שנותר בעיר, לרבות ובעיקר הנשים והילדים, כולל שתי נשיו של דוד באותם ימים. דוד ואנשיו בכו עד אשר אין בהם כוח לבכות. בהמשך התעשתו דוד ואנשיו, יצאו למרדף אחרי הרוצחים והבוזזים וכנראה גם האנסים העמלקים, והיכו אותם, פרט למעטים שהצליחו להימלט. השבויים, החטופים והרכוש שוחררו מידי האויב. המרדף והקרב התרחשו סמוך לנחל הבשור, אשר סמוך לים משנה את שמו לנחל עזה. ההשוואה מצמררת. ביום שמחת תורה השנה ניצל האויב דהיום, ערביי פלשת, דרום-מערב ארץ ישראל, את המצב ואת המוכנות הלקויה של ישראל, כבש יישובים רבים בנגב הצפון-מערבי, שרף בתים על יושביהם ושבה וחטף ואנס רבים מן הנותרים. ישראל ההמומה והמושפלת כואבת כבר חודשיים וחצי, והסוף עדיין אינו נראה. על-אף ההפתעה הנוראה בתחילת המלחמה, צה"ל וכוחות הביטחון האחרים התעשתו במהירות וחזרו לתפקוד מלא מול האויב האכזר, שאינו בוחל באמצעים. למרבה הצער, הן אז והן היום, התגלו סדקים בלכידות החיונית כל כך. הלוואי שהמערכת האזרחית היום תגלה אחריות כפי שמגלה המערכת הביטחונית, ותדבק במטרות המלחמה, חיסול האויב ושחרור החטופים הרבים. היום מדובר בכמה תחומים חשובים שבהם נחשפו סדקים:

• לא הכל במערכת האזרחית מפנימים שאנו במלחמה. הדבר מתבטא בהשתמטות של רבים מגיוס, בעיקר בקרב הציבור החרדי, ובתקציב השערורייתי שאינו עונה על צרכי המלחמה. גם המשך השתתפותם של כלומניקים לענייני כלום בראשות משרדים מיותרים בממשלת ישראל משדר התעלמות מהמציאות. בושה!

• מלחמות היהודים כבר מרימות ראש, כאילו לא ניצל האויב את הפילוג בינינו כדי להכות בנו. בניגוד לשיח הציבורי והתקשורתי המייחס את הפלגנות לראש הממשלה, מי שמאיים על החברה ועל הדמוקרטיה הם בראש ובראשונה שני ראשי ממשלה כושלים ומתוסכלים מן העבר - אהוד ברק ואהוד אולמרט - כמו גם רמטכ"ל כושל - דן חלוץ - וכמובן גם שקמה ברסלר ומרעיה. בושה!

• התקשורת, כדרכה, מתנהגת כעדר אחיד השבוי בקונספציה והחוזרת שוב ושוב על השקר של "פתרון שתי המדינות", קונספציה גרועה יותר מזו שליוותה אותנו בשנים האחרונות, ולמעשה הולידה אותה. בולטים בעניין זה הם ערוצי התבהלה והתרעלה, ובראשם אנשים מסוגם של אמנון אברמוביץ' וגיא פלג והמגישות המיליטנטיות של ערוץ 12. בושה!

• ולבסוף, חשוב שמשפחות החטופים יהדפו על הסף כל ניסיון לחטוף אותן, לרתום אותן, לרכב עליהן ולשלב אותן בתנועות המחאה המיליטנטיות שהובילו אותנו לתוהו ובוהו הנוכחי. חטיפה פוליטית כזו רק תפגע במאבקן. זהירות!.