אין פתרון טוטאלי. את "הפתרון הסופי " המציאו הנאצים.
אפתח בכמה מובאות מקארל פיליפ פון קלאוזוויץ, אבי תורת הלחימה המודרנית:
"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות נוסף לאמצעים אחרים".
"כל התקפה שאינה מוליכה במישרין אל השלום, מן ההכרח שתסתיים בהגנה".
"אף אדם - או ליתר דיוק, אף אדם שנוהג בהיגיון - לא פותח מלחמה בלי להבהיר לעצמו קודם כל מה הוא מתכוון להשיג באמצעותה, ואיך בדעתו לנהל אותה".
במלחמה ישנן דרכים רבות אל המטרה. לא בכל מקרה דרושה הכנעת האויב; (הדגשה שלי, צ.ג) השמדת כוחותיו, כיבוש מחוזותיו והחזקתם, פלישה לתוכם בלבד, פעולות המכוונות ישירות אל קשרים מדיניים ואף המתנה פסיבית לתקיפות מצד האויב - הרי כל אלה אמצעים שניתן לנצל כל אחד מהם כדי להכניע את האויב".
אני מניח ששני הרמטכ"לים בעבר, בני גנץ וגדי איזנקוט מכירים היטב לא רק את האמירות האלה של פון קלאוזוויץ אלא את התורה שלו כולה בספרו המונומנטלי "על המלחמה" שבו עסק בכול הסוגיות האסטרטגיות שהוא נתקל בהן ובמה שניתן לקרוא "ריאל פוליטיק" - מציאות פוליטית.
הודות לשנָיים אלה הציבור יותר רגוע בכל הקשור לניהול המלחמה מכיוון שהם גם מנהיגים פוליטיים, והם מבטיחים שהקבינט יקבל החלטות אסטרטגיות וטקטיות ביטחוניות, ללא זיקה פוליטית. מה שאין כן לגבי בנימין נתניהו ואנשיו. הכל אצלם פוליטי במסווה זה או אחר, ליתר דיוק פוליטי שינסיק את דמותו ואת דימויו כמי שאלה מצויים אצלו בשפל של כל הזמנים.
זה לא סוד שמלחמה מתמשכת היא המרשם שלו. אפשר לקיים מסיבות "עיתונאים" והופעות לעתים קרובות אל "אזרחי ישראל". ובלבד שלא לעסוק בו ובמשפט נגדו. איני יודע כיצד להגדיר את שר הביטחון, בעבר אלוף ומועמד לרמטכל"ות ולאחר מכן פוליטיקאי, יואב גלנט. הוא אומנם לא ביביסט, אך הפן המדיני שלו מטושטש. דוגמה. העמידה לצד היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב ג'ייק סאליבאן, עוד בטרם הפגישה בין השניים, ובמעמד זה הכרזתו כי המלחמה תימשך חודשים רבים, אינה מן התבונה המדינית - בלשון המעטה.
ראשית, סוליבאן מכיר את דעתו של שר הביטחון שמשקף את דעתו של צה"ל. שנית יש לו אפשרות לעשות זאת בדיונים של הקבינט המלחמתי שסאליבאן השתתף בו. ולכן זה נראה לי יותר כחיקוי ביביסטי לעומתי שאין לו דבר וחצי דבר עם ביטחון נטו. עם זאת כל חברי קבינט המלחמה המצומצם מן הסתם גם מכירים את ההיסטוריה של מלחמות גדולות ובראשן הגדולה שבהן, מלחמת העולם השנייה.
שיקולי צבא מול שיקולים מדיניים.
במלחמת העולם השנייה מי שהכתיב את האסטרטגיה במהלך המלחמה ואופן סיומה היו ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט. הם כמובן הסתייעו ביועצים רבים ובראשם המפקדים העליונים, פילד מרשל אלן ברוּק, ראש המפקדות של צבא בריטניה וגנראל ג'ורג' מרשל ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב ושאר המפקדים הבכירים של שני הצבאות. הפיקוד הצבאי הבכיר בוודאי הייתה לו השפעה על ההכרעות המדיניות. אלא שלא פעם, כמו במקרה של עדיפויות לפתיחת חזית בזירה האירופית, הנשיא לא קיבל את עצת יועציו הצבאיים אלא את זאת של ווינסטון צ'רצ'יל. וזאת המדיניות שבוצעה.
אצלנו לצה"ל יש השפעה מכרעת על השיקולים של המדינאים והשפעה ניכרת על הציבור האזרחי, ובעיקר כשהצבא נמצא עמוק במבצעים. זירה זאת היא החשובה לו, וזאת תובנה צבאית הכרחית. אלא שגם אז קיים היבט מדיני חשוב מאוד שמביא בחשבון את הזירה הרחבה יותר, זאת הפנימית של העורף, לרבות עניין החטופים, וזאת בחוץ ובראשו התמיכה של המעצמה החשובה ביותר בעולם - ארה"ב והעולם כולו.
ארה"ב שעומדת מאחורינו מוסרית, מדינית וצבאית, אינה מעוניינת כי הסיכוך בעזה או בלבנון ייהפך למלחמה אזורית. לפי דיווחים חוגים בבית הלבן הביעו את דעתם כי התגובות להתקפות של חיזבאללה אינן מידתיות ויש סכנת גלישה. זה אמור לגבי עזה ומספר ההרוגים האזרחיים שם. יש להטות להם אוזן. זה ועוד. לאחר שניים וחצי חודשי לחימה החמאס לא חוסל והקורבנות שהוא גובה במישרין ובעקיפין הולכות ומצטברות.
דוגמה טרייה לטעויות צבאיות היא אוקראינה. שם ההצלחות הצבאיות המפתיעות של צבא אוקראינה בשנה הראשונה של המערכה גרמו למפקדי הצבא להיגרף לאמונה ביכולת מופרזת של הצבא במלחמתו נגד הרוסים. התקפת הנגד המצופה לא זו בלבד שלא התממשה אלא גרמה לאבדות כבדות של צבא אוקראינה, הרבה הרוגים ופצועים והרס מיטב הכלים הכבדים ובראש וראשונה הטנקים החדישים שהוא קיבל מאירופה ומארה"ב.
ומי שהחליט שהגיע השעה למפנה של החשיבה היו הנשיא ביידן ויועציו הצבאיים. שכן מי שמממן את הזירה הצבאית במיליארדיי דולרים הם בראש וראשונה ארה"ב. מסיבה זאת מפקדים אמריקניים נשלחו לאוקראינה לייעץ שלהבא יש להתרכז בחיזוק כושר ההגנה במקום הסתערות על הכוחות הסובייטים שמוכנים הפעם טוב יותר מאשר בשנה הראשונה של המלחמה. סבלנות רוסית והתשת האויב או סיוע בגנרל חורף הוכיחו את עצמם הרבה פעמים בהיסטוריה הרוסית. פוטין בונה על כך.
שיקום עזה במסגרת פתרון מדיני.
אשר לתוכנית לאחר המלחמה הרי, כפי שהזכרתי פעם, ארה"ב הגתה מה שנקרא "תוכנית מרשל" לשיקום הכלכלי של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה עוד בטרם זאת הסתיימה . זאת לאחר שהעולם נתנסה ברעידה טקטונית כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה כאשר גרמניה המובסת דוכאה עד עפר על-ידי בעלות הברית, וגרמניה זאת בהשראת היטלר הפכה למדינת הרשע שאיימה בחורבן של העולם התרבותי.
ארצות הברית ובעלות הברית למדו לקח מר שלא רצו לחזור עליו. וארה"ב מנסה ליישם דוקטרינה זאת כאן לאחר תבוסה פיזית של חמאס, שכן תבוסה אידיאולוגית היא בלתי אפשרית והחמאס יהיה תנועה גם אם יובס צבאית. בינתיים גם האחרון הוא, כאמור, משאלת לב. אבל אז זה סיפור אחר לגמרי. שיקום עזה במסגרת ישות מדינית לאומית יבטיח שקט לא רק לפלשתינים אלא גם לנו. ההיסטוריה מצווה עלינו להפיק לקח זה. נתניהו, הבן של היסטוריון, עומד בסירובו. זה לא שהוא לא מאמין בזה. זה שהוא לא מעוניין בזה. השאלה מה אומרים על זה השותפים בני גנץ וגדי איזנקוט.
לסיכום ראוי להזכיר כי גם לגרמיה הנאצית היה פתרון לבעיותיה - כפי שהיא ראתה אותן וביקשה שהעם הגרמני יראה אותן - "הפתרון הסופי". אנו למדנו עד עצם היום הזה מה משמעות הפתרון הסופי. מוסר השכל למקבלי ההחלטות אצלנו בנסיבות הקיימות. אימצו פתרונות מעשיים וכאלה שלא יביאו את הישנות האירועים ב-7 באוקטובר וגם לא את המציאות העגומה של הישובים עוטף עזה במשך שנים. קראו שוב את פון קלאוזוויץ.