רוצחי פרח הירח
זוהי סגה נוספת של הבמאי הגאון מרטין סקורסיזה בן ה-81, על האמריקניזם המכוער, השפל, הגזענות והשחיתות של בעלי השררה. סיפורים על העוולות שנגרמו למיעוטים כמו השחורים והאינדיאנים נפוצו שנים לאחר שהתרחשו, מ-1920 ועד ימינו אלה, כולל האנטישמיות שנחשפה לאחרונה. הפעם שולח סקורסזה את חיציו נגד העוולה שנגרמה לאנשי שבט האוסיג' האינדיאני באוקלהומה.
הסרט שאורכו שלוש וחצי שעות מבוסס על ספרו של העיתונאי דיויד גרין. אכן משימה קשה ליושבי הקולנוע. הבמאי היה יכול לקצץ בהרבה באורך הסרט ולהאיץ קצת את הטמפו. הסרט מתנהל במונוטוניות ואין בו רגעי שיא כפי שכל סרט חייב כדי להניע את העלילה. כך, התסריט נופל בפח של הבמאי שמתעכב על כל פרט. לשם כך יש עורך שיאיץ את העלילה אבל הבמאי, כנראה, שלט ללא עוררין בכל המרכיבים של הסרט. וחבל.
העלילה מתרחשת בשנות 1920 (היה נדמה לי שאחד הגברים שם אומר "אנחנו במאה ה-20 ". אולי זו בדיחה פרטית של הבמאי) באוקלהומה, ארה"ב. המשטר העביר אינדיאנים מהשמורה שלהם והושיב אותם בחבל ארץ יבש ושומם באוקלהומה. למזלם, התגלו במקום מרבצי נפט והשבט האינדיאני התעשר. ברור שהאזרחים הלבנים לא נהנו לראות את שכניהם הילידים מתעשרים, נוסעים במכוניות ולובשים בגדי פאר.
אחת המזימות השפלות שלהם הייתה לשאת נשים אינדיאניות ולרשת את רכושן. בתחילה נראה תמוה שאמריקנים לבנים, מתנשאים, יתחתנו עם ילידות אינדיאניות. גם כשמתבהר המוטיב לכך זה עדיין תמוה. אך כשנחשפת המזימה כולה - להרוג את האישה ולרשת את הונה, מובנת משוואה בלתי סבירה זו.
ארנסט (דה קפריו) מוצג כבחור שחזר מהמלחמה, אך לא נראה שספג את מוראותיה. הוא כנוע לדודו השתלטן ומוכן לבצע את מזימת הדוד למרות שלכאורה נראה כי הוא אוהב את אשתו והתחתן מאהבה. דה קפריו לא נראה יותר מכוער וחסר חוט שדרה כמו בדמות זו.
האישה, מולי (לילי גלדסטון הנהדרת) מוצגת בתחילה כאחת שיודעת מה היא רוצה, החלטית עד ערמומית, מעשנת, משקה אותו ביין כדי למשוך אותו. בהמשך הסרט היא נראית אישה כנועה ואוהבת, חסרת חוט שדרה עד שלבסוף, כשנודעת לה האמת על מעשי הנבלה של בעלה, היא מתגרשת ממנו ומתחתנת עם בן שבטה.
רוברט דה נרו, הדוד הכל יכול, המכונה 'קינג', נמצא כאן בשיאו, מתאים לאופי הדמויות שהוא מגלם בסרטים של סקורסיזה: ערמומי, נכלולי, רודף בצע. הוא לא נדרש לשחק. הקמטים שנחרצו בפניו רק משלימים את הדמות ומספיק שהוא יניד עפעף והמסר יעבור.
סוף הסרט נראה בלתי שייך לחלוטין לג'נר הקולנועי של הסרט. הסוף נראה מעין פרסה על סרטי הפופקורן האמריקנים, עם תופים וליצנים, אבל דרכה אנו לומדים על גורל הדמויות: מי לכלא ומי לחיים אחרים, טובים יותר. כמו בכל סרט אחר ניתן היה לספר את סוף הגיבורים בדרך לקונית כמו 'קול על' (voice over). אבל סקורסיזה מחליט והוא שולט בכל מרכיבי הסרט, כולל אורכו.
האם לצפות בסרט? למיטיבי לכת בלבד. ראינו כבר סרטים יותר טובים שלו: מ"נהג מונית", "החברה הטובים", "קזינו", "השתולים", "השור הזועם", "פסגת הפחד" ועוד (25 במספר).
