מדובר בספר של אלון גלילי בשם "ארץ אהבתי" ולו כותרת משנה "סיפורי ארץ ישראל" שיצא לאור בשנת 2018. שעל כריכתו הקדמית נוסף המשפט - סיפר ואייר אלון גלילי. בכריכה האחורית כתב גלילי בכתב ידו המסולסל "אלון גלילי אוהב הארץ וחי-בה מדן ועד אילת...". בעמודים הפנימיים ניתן צילום צבעוני של גלילי המשופם חובש כובע רחב שוליים ותודה קצרה לפרופסור דן בנור אשר במסגרת ארגון "יד שרה" רשם את הסיפורים מפי גלילי. בנור כיוון את הסופר בשאלותיו הנבונות שנועדו לפרט ולהסביר במקומות הנדרשים את גלגול השם מערבית לעברית והוסיף בכך חן מיוחד. הספר מכיל 330 עמודים וכולל 12 פרקים. בהקדמה בת שני העמודים שם מדבר גלילי על "הפילוסופיה של הסיפור העממי" לה נדרש בהמשך. צמודים לשיטתנו, נדרש בסקירה זו למספר פרקים הנוגעים לדרום, ארץ הנגב, ורמת הנגב.

בהקדמה מציג גלילי את השקפתו על משמעות "הסיפור העממי" שאינו מסמך היסטורי ואינו מחקר מדעי אלא נסמך על רצף זיכרונות שעברו מאב לבן. גלילי מדגיש את חשיבות העלאתם בכתב של הסיפורים שסופרו בין פלחים, תושבי הכפרים, בדואים נודדים, דרוזים, תושבי הארץ, לבנון ואף סוריה. גלילי מבקש להביא בפני הקורא את נופיה ואנשיה, מראותיה וקולותיה. הוא מסרב לנסוע בכבישים המהירים של היום בארצנו מבלי שניתן דעתנו על שמם של היישובים, על הנופים שהחליפו צורה וצבע ועל הצמחים העצים והפרחים שנתנו את פרי הארץ, גיוונו את צבעיה ורובם לצערו, כבר אינם בנוף. גלילי מעניק מחווה ל"מספרי הסיפורים" בכל עם וארץ כדרך להעברת ידיעות, לתיאור יחסי שלטון-אזרחים, סיפורים שנועדו להעביר לקחי מוסר אישי וציבורי ולעיתים סתם רכילות. עיתים הושרו הסיפורים, דוקלמו, לוו בטקסים ואף גלשו לעבר סיפורי הפנטסיה. מעמדם של מספרי הסיפורים היה מיוחד ועם בואם התקבצו סביבם ממשפחות ושבטים שונים היות שמעמדם היה אקסטריטוריאלי. סיפורי, אומר גלילי, אינם סיפורי עם מכוננים כמו התנ"ך או סיפורי האודיסאה של הומרוס, אלא סיפורים קטנים, שליוו את ההיסטוריה שהוא שמע מאחרים במו אוזניו וליקטם מחשש פן יאבדו. גלילי קובע כי "אין בעולם סיפור שטרם סופר" אך במשך השנים השתנה הסיפור וצבר לתוכו סממנים שהזמן גרמם. לדידו - הסיפור הנודד, עשה מה שהיום עושה הטלוויזיה והאינטרנט. ולבסוף, בנימה אישית, מונה גלילי את מקצועות חייו - חקלאי, רועה צאן, בוקר, נהג משאית, עבד שנים רבות ברשות שמורות הטבע, טייל רבות בארץ ואף בארצות שכנות ולכן בסיפוריו, משובצים גם מוסר השכל, לקחים, אזהרות והאשמות וטיפה מתולדות חייו.

גלילי מביא מספר דוגמאות כיצד נוצר סיפור עממי והלקחים שהוא מביא עמו. לדוגמה הוא מביא את סיפור "תל אחמד העירום". על גדת נחל לכיש, בסמוך לקריית גת, מצוי תל שנקרא בערבית "תל אחמד אל-עריאן". אם נתרגמו לעברית פירושו: תל "אחמד העירום". ברור לכל בר דעת שבתרבות הבדואים העירום, הינו נושא שהס מלהזכיר ובכל זאת נשתבץ בשמו של כפר גדול; והסיפור שהיה כך היה: שיטפון גדול זרם בפתאומיות בנחל לכיש וסחף עמו שתי ילדות קטנות ששיחקו בקרקעית הנחל. אחמד, שכיר יום, חזר הביתה בתום יום עבודתו וראה שהשיטפון עלול להטביע את שתי הילדות. בלא לחשוב קפץ למים, נאלץ תוך כדי כך לפשוט בגדיו, משום שהתקשה בשחייה. לבסוף הגיע ערום לילדות נתן להן יד והצילן. בינתיים, הסתתר עירום בין השיחים עד שבני כפרו הביאו לו סמרטוטים ובגדים וכך חזר כגיבור לכפרו. מכאן ששם התל נקרא על שמו של אחמד העירום שהציל את הילדות. אבו ע'זאלה: ליד היישוב נועם, שרד בניין כיפתי שתושביו הקודמים של האזור כינו אותו: קברו של שייח אבו ע'זאלה. הסיפור שמסתתר מאחורי השם מתחיל בכך שאיש עני ראה פעם נער שנשא אילה פצועה אל הקאדי כדי שישחט אותה והיא תהא למאכל למשפחה. העני ביקש את הנער להשאירה אצלו והוא טיפל בה עד שחזרה לאיתנה ונהגה ללכת לכל מקום אליו הלך האיש העני. מהר מאוד יצא שמו למרחוק כמרפא בעלי חיים פצועים או חולים והחלו להביא אליו פרדים, כבשים, סוסים, ועוד. העני ריפאם ונהג לקשור אליהם אבן כבדה כדי שלא יברחו מחצרו. לאחר מותו נבנה על קברו בניין עם כיפת סלע והוא הפך למקום פולחן עבור הרועים שביקשו ממנו בקשות אם בעל פה ואם בכתב. הפריט המבוקש ביותר על-ידי הרועים היה - סמיטריילר. ללמדך על השינוי העמוק שעבר על החברה הערבית-כפרית בדרום. תל חסי: מקובל היה לבנות את הכפרים בסמוך למקור מים - סם החיים במדבר. תל חסי מעיד על יישוב שקם על חורבות כפר קדום בסמוך לנחל שקמה ופירוש השם: "תל הסופר" או "תל המונה". אלון גלילי קובע כי שמו ניתן לו משום שמראש תל חסי ניתן היה לראות 6 תילים נוספים באזור שיכלו להודיע אחד לשני על סכנה מתקרבת או על אירוע אחר. התילים היו: תל נגילה, תל קשת, תל שקף, תל מילחה, תל חרקים, ותל לכיש. הנחתו של גלילי הינה כי תילים אלה שמרו על הדרך המסחרית/צבאית בין עזה ואשקלון לירושלים. חירבת מקחז: שמו של כפר קשור במנהגם של הטורקים לגבות מיסים בעיקר מהשבטים הנודדים. הטורקים הסתתרו בעיקול הדרך על אחת הגבעות והסתערו בפתאומיות על השיירה העמוסה שנעה דרומה. אם התברר שהרוכבים לא שילמו את מיסיהם בבאר שבע, הם נשלחו לכפר סמוך שנקרא בערבית חירבת מקחאז, כלומר היישוב המרגיז או המעצבן. שם היו צריכים להמתין עד שעניין מיסיהם הוסדר. לאחר מלחמת העצמאות הוסב שמו ל"חורבת מאחז". על הקרבות בתקופה זו סביב הכפר ניתן לקרוא בספריהם של פוצ'ו "אני פחדן אני", וברומן הגדול של ס. יזהר- "ימי צקלג".

בפרק זה מסביר גלילי את יתרונותיה של בקעת באר-שבע החל מתקופת הקדמונים, תקופת אברהם אבינו ועובר דרך תקופות בית ראשון ושני. באר שבע נקראת בעברית על שם השבועה בין אברהם לאבימלך על הסדר השקיית הצאן. בהמשך מסביר גלילי את מוצא השמות: עמק שרה, גבעת החבלנים וכתף בתרים. עוד הוא מסביר על התאמתו של עץ האשל לאדמת באר שבע ואקלימה והשימוש שעשו תושביה בגזע העץ שהפכוהו למחרשה. בערבית נותר השם "ביר-א-סבע" שפירושו "באר האריה". על פרשת דגל הדיו מוסיף גלילי: תמונת הנפת הדגל באילת הכבושה וברן מפלוגת החלוץ של חטיבת הנגב, מטפס על תורן - זכורה לכל. גם עניין הדגל והכנתו במקום מוכר. אולם מעטים יודעים שהתורן הוא שריד של האנטנה שעמדה בלב משטרת עקבה לאחר שגם המצרים וגם הירדנים (בכ"ט בנובמבר) נגחו בה בדרישה לבעלות על המשטרה. היא היא ששימשה את ברן וחבריו למוט התורן.

אל קיסום היא מועצה אזורית חדשה שקמה בקרב שבטי הבדואים ונפרדה בעצם ממועצה אחרת - אבו בסמה. לאחר סיפור קצר על אכילס מבהיר לנו גלילי כי צמח הפלאים המגן על האדם מכל רע נקרא בערבית על שמו של אכילס והוא נכתב כך: "אכילאה". הצמח עצמו לדעת גלילי הוא יחיד ומיוחד, ריחו נפלא, טעמו מר, והוא מצוי ברחבי הנגב ומשמש את הבדואים עד היום כתרופה לחוליים רבים. וכאן חוזר הסופר וסוגר מעגל וקובע: "קיסום" בערבית הוא שמו של צמח האכילאה. מסתבר שנחל עמוד קיים גם בנגב, למרבה הפליאה. מדובר בסלע גדול, דמוי עמוד המצוי במפגש של נחלי הנגב, נחל קינן, נחל חדב ונחל ציה המתמזגים לנחל רחב יותר - "נחל עמוד". שם זה עדיין הופיע במפות המנדטוריות אך אינו מופיע במפות הישראליות והשם עמוד נותר רק בגליל. ועוד מרחיב הסופר - עדה, מנשות למך, המוכרת לנו מסיפורי התנ"ך הייתה ידועה ביופייה. שמה הונצח "בבאר עדה" בוודי פארן שהוא עברות שמה בערבית "ביר איבן-עודה". מוזר שנחל סירה הסמוך לאתר באר עדה נשפך אל הפארן. מה עושה אם כן סירה בים החולות שבנגב שואל גלילי? מסתבר שמדובר בערוץ צר בו שדדו הבדואים את העוברים בו. הבדואי שלקח שלל, שתה ממי הבארות וכשחזר כמנצח לשבטו, כונה "אינתיסאר", כלומר המנצח. בעברית הפך הערוץ והנחל ל"נחל סירה" גם ללא ים וללא מעגן.

גלילי הביא מספר דוגמאות המעידות על רצון הישראלים להתחבר לשם הערבי של האתר, העצם או הנוף וכך למשל ההיאחזות נח"ל שיזף שנקראה על שם השיזף הגדול שצמח באזור ובערבית "ארד אל סידרה". כן מוזכר "הר בוקר", ההר שהתצפית ממנו יכולה להגיע עד 100 ק"מ, הנקרא על שמו של "ג'בל אל באקר" ועוד. מובילי השיירות הקדומות כינו את ההר במכתש - "ג'בל חליקים" וועדת השמות שינתה שמו ל"הר המפרצים". באר מילכה שחודשה בשנית בשנת 2006 נקראת על שמו הקודם של האתר בנחל לבן, שם נמצאו מים טובים לשתייה. הערבים ראו בכך "מציאה" ולכן כינו אותו "באר המציאה" ביר אל מלאקי, ובעברית היא כונתה על שם גיסתו של אברהם אבינו "באר מילכה". נחל בארותיים כונה בערבית "ואדי ביריין" והכוונה ל-2 הבארות שנחפרו בו. ולידן זרם נחל שנקרא בערבית "ואדי עזאיזי". ועדת השמות החליטה לקרוא להיאחזות הנח"ל בארותיים ולשנייה, הסמוכה אליה, היאחזות נח"ל עזוז. זכיתי בהיותי בקיבוץ בנגב המזרחי לשמש לא פעם כמדריך לגרעין ששהה בבארותיים בתחומי המטע בו התמחיתי. ראיתי את שרידי הרכבת החיג'אזית וכן את חורשת האקליפטוסים והאורנים שניטעה שם בזמנו, על-ידי בוגרי מקווה ישראל שגויסו לצבא הטורקי. ועוד - בנחל צין (נחל הקוצים בתרגום עברי) קיימות 12 נביעות מים מתוקים לאורכו. גלילי מציין כמה מהן ומדגים את שיטת התרגום: למשל נביעה שנקראה בערבית "עין מריפיק", משמע הנחל החברי/ידידותי תורגמה לעין-מעריף ; נביעת "עין מורה" על שום מימיה המרים תורגמה לעין עבדת; והנביעה הנמוכה "עין עבדה" בערבית, תורגמה לעין-מור. וכך ממשיך גלילי וסוקר את תשעת הנביאות הבאות בנחל צין.

כזכור, ועדת השמות הממשלתית, שהוקמה באמצע יולי 1949 התרכזה בתרגום אתרים, וודיות, מעינות, הרים, מישורים ועוד והתרכזה בעיקר בנגב. באוקטובר 1949 כתב בן-גוריון לוועדה, מעין הגדרת המנדט שלה, בה ביקש להתבסס בתרגום השמות על המקורות ההיסטוריים שלנו: התנ"ך וספרות יהודית עד לזמן החדש. יתר על כן, הוא אסר על תרגום שמות בערבית שכללו שמות מדינות אויב, למשל מצרים, או שמות גיבורים ערביים/מוסלמיים מהעבר. משום כך, הרבתה הוועדה להעדיף לתרגם ולבחור במילים המזכירות בצליל שלהן וקרובות בתוכן לשם הערבי. קובץ הסיפורים הצבעוני והמרתק של גלילי מתקדם אם כן על שני צירים: האחד, הסיפורים העוברים מדור לדור והמסבירים את המקור לשם פריט הנוף עליו מדובר ובשני, רמז מוסתר יותר המדבר על הצורך בהכרת הבדואים והיכולת לחיות עמם ביחד בנגב, תוך הכרות עמוקה של תרבותם. כפי שאמרתי ב-2020 גם עכשיו אני חוזר ואומר - ביורדכם לטייל לנגב, קחו עמכם ספר מועיל זה שמתעלה לרמת תיאורים מדויקים וסיפורי שובי לב של פריטי הנוף והאוכלוסייה שקדמה להתיישבות היהודית בנגב.