ספרם של דב גביש ועדה שיין (משנת 2007) נקרא "סיפורו של מפעל התמרוקים לחוף ים המלח. בכותר ההסבר נרשם: ממעיינות מרפא לבריאות ויופי. הספר שיצא בהוצאת "אריאל" ירושלים, מכיל כ-90 עמודים ומשובץ בתמונות צבע ושחור לבן, מפות וציטוטים. בכריכה האחורית נכתב: "מאז חידוש הפעילות היישובית והתעשייתית בחבל ים-המלח בתחילת המאה הקודמת הוענקה תשומת לב רבה לסיכוי הגלום בניצול תכונות המרפא האצורות בים ובסביבתו. בניית החבל היישובי על-ידי תושבי הקבע ויזמים מקומיים וחיצוניים, הניחה תשתית אנושית-וחברתית שאפשרה את הקמתן של מערכות לניצול אוצרות הטבע, הפקתם והטיפול בהם לרווחתם של אנשים ולבריאותם. המחקר נועד לחשוף את שלבי התפתחותה של המודעות לסגולות המרפא של ים-המלח ואת תיעוש מוצרי הבריאות שהופקו ממנו כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה היישובית החדשה וההיסטוריה התעשייתית בחבל הארץ, שכבר בימי קדם, רכש מוניטין עולמי בתכונותיו ומוצריו". התוכן כולל 81 פרקים קצרים, הנשענים על הערות שוליים וכן ניתן למצוא בו הקדמה, רשימת מקורות, מפתח ועוד. כפי שנאמר בספר משובצים 24 איורים המלווים את המחקר ומקנים לו ארומה מיוחדת. עוד לפני ההקדמה נאמר כי מפעל תיעוד זה יצא לאור בסיוע מכון ים-המלח למחקר ופיתוח ומעבדות ים-המלח "אהבה". בהקדמה מוסרים המחברים את השתלשלות הקמת ההתיישבות באזור ואת מודעות המתיישבים לחומרי הגלם ולאוצרות הטבע במקום. יתר על כן מוסבר שם כיצד קיבוץ עין-גדי שהקים מפעל ליצירת חומרי מרפא ויופי לא ידע להכניסו לעולם העסקים והשיווק והמפעל נותק בסופו של דבר מעין גדי. קבוצת חברים נאמנה המשיכה לפתחו עד שהצליחו ליצור מותג קוסמטי גנרי הידוע עתה בעולם בשם "אהבה". הקו שבחרנו לסקור את הספר ביכר לא להיכנס יתר על המידה לפרטים הכלכליים-תמחירים-משפטיים ובסבך שנוצר באזור לאחר 1948 אלא להתרכז בשלושה נושאים מרכזיים: תולדות גילוי תכונותיו הרפואיות והיופי; מרכזיותו של קיבוץ עין גדי בפיתוח האזור; והאחרון - מאבק אידאולוגי-מסחרי בין יזמים פרטיים לבין הממשלה והחברות הציבוריות שהוקמו במגמה לנצל את אוצרות הטבע בים המלח ובאזור.

ים-המלח הינו ימת הספא הגדולה בעולם ועוד בימי קדם הוכרו סגולותיו. היה כאן שילוב של מזג אויר יבש, מים מינראליים בעלי סגולות של טהרה, מרפא וישועה רוחנית-גופנית. המעיינות נבעו מהשבר הגאולוגי המתחיל למרגלות הגולן, עובר דרך הרי השומרון ועד ים המלח. המעיינות היו ידועים בתקופת התלמוד (למשל "בלועה דה גדר"). עם כניסת רומי לאזור הם "תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות" (בתלמוד הבבלי). באזור קיימות שלוש נביעות תרמו-מינראליות עשירים במלחים וחומרים רדיואקטיביים כמו - סידן, מגנזיום, אשלגן, ברום, גופרית, יוד, פלואור, המסייעים לחולי שגרון, לסובלים בהפרעות במחזור הדם, בדרכי הנשימה, בדרכי העיכול, ומרפא למחלות עור. בתנאי החום והמחסור במים במדבר יצרו ביקוש עוד בעת העתיקה לשימוש במי המלחים ובמלחים עצמם לטהרה, ניקוי, התרעננות פולחן. במהלך ההיסטוריה הפכה התנועה אל מקורות הבריאות והיופי והתושבים החלו לייצר את המשחות והמלחים ולמדו לשווקם לרחבי הארץ והמרחב כולו.

המחקר המודרני חושף את הפעילות סביב מימי ים-המלח מראשית המאה העשרים. חלומות על הקמת "סנטוריום" שלא התגשמו, הרעיונות להקמת מרכזי בריאות, הקמת תעשיה בתנועה הקיבוצית המיישבת באזור כמו מרחב "קליה", זוהר ובוקק, בעין גדי ובצפון ים-המלח. גביש ושיין הגדירו את מהות המחקר: "זהו מחקר על חלוציות מפעלית מזן אחר - חלוציות בתעשיית הקוסמטיקה - שהשכילה לרתום את סגולותיו הבריאותיות של ים-המלח להפקת תמרוקים". ההתקדמות בהפקת ערכים אלה היו לא רק פרי של התלהבות וחלוציות אישית אלא ליווי מחקרי צמוד שהצליח לתרגם את החזון הערטילאי לעשייה נושאת פירות.

מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, החל מאבק של יזמים וחולמים להשיג מממשלת המנדט זיכיונות בים-המלח תוך מאמץ נואש לגייס אנשי מקצוע ולשכנע את פקידי המנדט בחשיבות ההפקה באזור. מאז 1921 התחרו משה נובומייסקי ואחרים בהקמת מפעל האשלג וסופו של דבר זכה האחרון ב-1 בינואר 1930 בזיכיון. עוד לפני כן שיתף פעולה עם יזם סקוטי ב-1921 והחל בהקמת תחנת ניסיונות זעירה ב-1925. ד"ר מרדכי-מרכוס זלצברגר הירושלמי, התמחה בטיפול בבעיות הקשורות באוזנים ובתעלות הנשימה והקול ופנה להקמת "מבראה" ("סנטוריום") על שטח של 190 דונם באזור. במקביל אליו אישר המנדט זיכיונות בשנת 1927 לנובומייסקי ומייג'ור טאלוק, וכן אישור זיכיון על 4 דונם לשוכרים דייב ואיברהים חזבון. כך נוצר רושם שהבריטים משתדלים לאזן במאבק זה בין יהודים לערבים. קליה 1931 - כשנה לאחר שהבריטים העניקו את הזיכיון לחברת האשלג צץ נובומייסקי ושותפיו בבקשה נוספת - והם קיבלו בשנת 1931 זכויות חכירה של 966 דונם שטח חוף לדורות כלומר ל-94 שנה עם אפשרות הארכה. שנה לאחר מכן הם הקימו את חברת "קליה: שפת ים ומבראה בע"מ". בין היתר התחייבה הקבוצה לבנות בתים למרגוע ובתי-חולים. תחילה נבנתה מסעדה, לאחר מכן מרפסת שיזוף ולבסוף אולם אמבטיות ממי ים המלח. בשלב השלישי הוחל בבניית מלון "קליה". אוצרות ים המלח נותרו ללא הגנה והציבור שביקר שם לקח הביתה לצפון חתיכות מלח. יהודי גרמניה שהכירו סוג זה של מרפא הרבו לבקר ואף הופיעה הודעה בעתון דבר בעניין "ויק ענד" בקליה. המלון עמד בסטנדרט גבוה ממנו יצאו לשיט, לטיול לארנון ולחופי ים המלח וכן לטיולים בארצות השכנות. מ-1937 ועד 1947 נחתו במימיו מטוסי נוסעים של חברת BOAC והביאה נופשים ישירות למלון. המלון המה נופשים בערב ראש השנה ובחג המולד. בכ"ט בנובמבר 1947, נפש במקום בן-גוריון ופולה וכן אליעזר קפלן ואשתו. בשנת 1948 נבזז המלון, קיבוץ בית הערבה נהרס ומפעל האשלג חובל קשות. השטח שנעזב ניתן לבסוף להתיישבות צעירה שקמה לאחר ששת הימים בצפון ים-המלח.

לאחר שניטש האזור, היה יהודה אלמוג, איש ה'קיבוץ המאוחד' לדמות הבולטת בהמשך פיתוח אזור ים המלח. מפעל הכרייה ושלוחותיו הולאמו ואלמוג, בהיותו חבר ב"ועדת הנגב" ובהסתדרות העובדים ומקורב פוליטית לראשי הקיבוץ המאוחד הפיץ בכל דרך את החשיבות בפיתוח האזור כולל עין גדי במרכזו - לתיירות מרפא המבוססת על ים המלח והעולה בטיבה אף על מעינות דומים באירופה. בתקופה הבאה, אותה מכנה גביש "עידן הסקרים", עשה אלמוג כל שאפשר להוריד משלחות סקר לאזור כדי להוכיח את רווחיות המקום שיתבסס על תיירות מרפא ועל חקלאות מדברית. אלמוג נתמך אז על-ידי פנחס ספיר ודוב יוסף ובתזכירו נאמר "החברה החדשה תקים מרחצאות תדאג לאספקת מים מתוקים, מקומות אכסון מנוחה, מזנונים ומסעדות ותחבורה יעילה ונוחה. עוד לדעת אלמוג, החברה תחדש לדעתו את השיט, תקים מחנות נופש, בתי מלון, תסמן שבילים ועוד." אלמוג חלם על שיתוף פעולה עם כוחות הרפואה בישראל בחיפוש וניצול מעיינות גופרית, ברום, מנגן ועוד.

בפברואר 1953 הוכרזה עין גדי רשמית כהיאחזות נח"ל וחבריה דרשו להיות מעורבים בתוכניות הפיתוח באזור. באפריל 1955 הם העלו בפני אברהם הרצפלד את דרישתם להקמת בית מרפא בתחומם. הביורוקרטיה לא אפשרה התקדמות מהירה ובעין גדי זעמו ואף הציעו שירות שיט ללינה לנופשים בחוף קליה. יוסף ויץ איש הקק"ל, אף הוא תמך ברעיון והפיכת עין גדי ליישוב קבע. שוב הועלתה התוכנית להקמת המלון. בין החברים עצמם בקיבוץ, עלתה סוגיה שהייתה לוויכוח. השוללים את רעיון המלון טענו שהוא בניגוד לרוח הקיבוצית והמתארחים בתרבותם ומנהגיהם ישפיעו לרעה על המשק. חמי זוהר/עין בוקק היו לאתרים שהועדפו לפיתוח על-ידי יהודה אלמוג כמרכזי מנוחה ובריאות והלנה. האכסניה ע"ש נעם גרוסמן התפתחה ואלפים נהרו למקום כולל ההנהגה לטבילות בריאות. קמו גם מתנגדים לפיתוח רצועת החוף סדום-עין גדי כמו למשל ראש עירית טבריה שזלזל בערכי הבריאות של מי ים-המלח. מרכז רפואי מטעם הדסה חקר במקום והוקמו מלון גלי זוהר, וב-1969 אושרה הקמתם של מלון עין בוקק ומלון לוט. קידוח שנעשה בשנת 1977 שיבח את תכונות המרפא ומים בטמפרטורה של 40 מעלות הכילו מימן גופריתי והרדון הרדיואקטיביים שנודעו בתכונתם על מערכת העצבים. חיה ישראלי מכינרת קידמה בשנת 1959 את רעיון הקמת מרחצאות בעין-גדי ואף הקפידה לרדת ולנפוש שם גם בתנאים קשים ללא קירור או מיזוג.

בשנת 1963 קדח קיבוץ עין-גדי באר שסיפקה מים בטמפרטורה מעל 40 מעלות והייתה לנכס רפואי. הביורוקרטיה הישראלית שוב עיכבה את הפיתוח ולבסוף נחתם הסכם בין "החברה לפיתוח ים המלח וחבל סדום עם מנהל מקרקעי ישראל בו הוכרה בעלות הממשלה על הבאר אך זכויות ההפעלה נמסרו בלעדיות לקיבוץ. בשנים הבאות התפתחה תחרות על שיווק מוצרי הלואי של הבאר כמו אספלט, בוץ, מלח ועוד. ד"ר אימרה ויידה קיבל מהממשלה זיכיון להפקת מוצרים קוסמטיים ונכנס אף הוא לתחרות. אט אט התגלתה חשיבותו של האספלט כחומר רפואי וקוסמטי והיה גם הוא לאלמנט בוויכוח בין עין גדי לחברה לפיתוח על הזכות לכרות ולשווקו.

לאחר מלחמת ששת הימים הוחל בתכנון כביש ארצי שיביא לקוחות לאזור ישירות ללא המעקף הירדני. בעין גדי הגישו בשנת 1970 תוכנית לקליטת המוני תיירות חוץ ופנים באמצעות הרחבת האתר והכביש החדש. ב-1980 הועמד חדר האוכל לרשות המלון החדש ונוספו מיטות בבית הארחה. אולם, רעיון הקמת המלון מוסמס ובעין גדי פסקו מלבנות אותו. ההתיישבות החדשה שלאחר המלחמה חולקה בין קליה (אשר אוזרחה בשנת 1994) ומצפה שלם (אוזרחה ב-1977) שתוכננו לתשתית לתיירות מרפא. הוצע שמתיישבי צפון ים המלח יתבססו על שירותי נופש ובילוי. לאחר מלחמת 6 הימים יצאה עין גדי מבדידותה אולם הקיבוץ לא ניצל את אפשרויות התיעוש שנפתחו בפניו. תעשיית הבוץ לא זינקה והמאבקים בפנים הקיבוץ נמשכו. בשנת 1984 נתקבלו הלוואות ונפתחו המרחצאות החדשות. הקיבוץ השלים עם היותו קיבוץ של תעשיה ושירותי בריאות ויופי. האיחוד חשב להקים בשנת 1980 5 יישובים חדשים באזור, 3 כבר קיימים ועליהם הוסיפו את בית הערבה וקדרון. במהלך הזמן החלה כרייה פרטית של בוץ ומשקיעים מכובדים מארה"ב ואירופה נסוגו מתוכניתם להשקיע באזור. "מוצרי בריאות" מקיבוץ עין גדי הוקמה בשנת 1981 והייתה בבעלות הקיבוץ ובית הארחה. במהלך השנתיים הבאות ניסה הקיבוץ להחדיר מוצריו לארה"ב ולאיטליה אך נתקל בקשיים רבים והמנטליות בעין-גדי עדיין לא השלימה עם הביטוי "קיבוץ תעשייתי". לאחר גילוי ריצפת הפסיפס, ועברו של עין-גדי כמרכז לגידול אפרסמונים ורעיון הקמת קריה של על שמה של קליאופטרה (סמל ליופי היסטורי) למקום, ניסה היזם לוי לקדם את מוצרי הבריאות בהתבססו על מיתוס זה. ההתלהבות שרדה זמן קצר והאיטלקים והקיבוץ נסוגו מרעיון שיווקי זה.

גביש ושיין מספרים כיצד נוצר שמו של המותג "אהבה" שפזל לעבר השוק האמריקני ועיקרו היה קרם עוצמתי וריחני. בארץ לא שווק עם שם זה, שלא אמר דבר לישראלים. בשנת 1982 החליט הקיבוץ המאוחד להקים את מפעל הבוץ החדש במצפה שלם ועובדיו ורווחיו יתחלקו בין יישובי האזור. הוחל בשיווק מסיבי של המוצר "אהבה" בארצות הברית ותקוות גדולות שוב עמדו בפתח. למפעל הצטרפו שותפים כמו למשל חברת "נאטור". בשנים 1986 והלאה התפתח ויכוח בין הקיבוצים לתנועה על כדאיותו של המפעל ושוב עלו ההיסוסים כדוגמת המשפט "אם יש או אין מפעל"?. ב"מוצרי הבריאות" לא הושג שקט תעשייתי. חברות נוספות הצטרפו והוויכוח עם האידאולוגיה הקיבוצית לבין הצורך העסקי התחדדו בשלישית. בעמודים הבאים מתאר גביש את גלגולי השותפויות והרעיונות בדבר פיתוח המוצרים מים המלח על-ידי הקיבוצים תוך תחרות עם החברה לפיתוח. בשנת 2006 קבעו גביש ושיין כי המפעל העסיק 200 עובדים מהן דיילות, חנויות ומרכזי שיווק. באותה שנה שיווק סחורה בעיקר ליצוא בערך של עשרות מיליוני דולרים. בסיכום המחקר קובעים שגב ושיין כי הפריחה והכשלון נבעו " ...מעלות כמה גורמים למימושו. מיקום המייחד אותו מכל אתר אחר; החברה הקיבוצית שהתפתחה לאורך חוף ים המלח וראתה במפעל מעשה חלוצי וכלכלי כאחד; יזמים משלה שעמדו בלחצי החיסול; וייצור מוצרים בעלי סגולות קוסמטיות ובריאותיות שאין שני להם; כל המערך העורפי הזה תלוי ועומד במערך השיווק האגרסיבי כדי לשרוד בין ענקי היצרנים של מוצרי הקוסמטיקה בעולם".

במידה רבה עולה מהמחקר של גביש ושיין כי היזמים "והמשוגעים לדבר" התעקשו לראות בים המלח על אוצרותיו משאב רפואי וקוסמטי הנהנה מההיסטוריה והמכיל באופן טבעי את מיטב יסודות הקוסמטיים ממימיו. מחקרם של השניים הסתיים בשנת 2007 ומאז יש להוסיף כמה פרטים: בשנים האחרונות הואצה בניית המלונות (למשל בעין בוקק 2018), הוגברה הפקת המגנזיום, הסידן והאשלג, גבר הפיתוח בתחום תיירות המרפא והמנוחה. ההלו העסיקו 5,000 עובדים ו-2000 בתעשיה. ב 2021 אושרה בדיקה של תוכנית תעלת מים-המלח לים סוף בשיתוף עם ירדן אך כרגע הצעדים הוקפאו. המחקר ממוסמך היטב ונשען על ראיונות רבים ודוחות ממיטב הארכיונים בארץ. קשריהם האישיים של החוקרים עם מייסדי עין-גדי ואישים אחרים מועדות הפיתוח שפתחו בפניהם את הארכיונים האישיים תרמו ל"עיבוי" המחקר. עוד הדגישו השניים כי בניגוד לתעשיות אחרות שקמו בארץ ישראל ובמדינת ישראל, לווה פיתוח האזור במרכיב חשוב של "חלוציות, אמונה, והתעקשות" שאפיינו בעיקר את אנשי הקיבוץ המאוחד ועין-גדי ואף מספר יזמים פרטיים שהיו למרכיב הראשי יותר מאשר התחשיבים הכלכליים או מההון שזרם לפיתוח המקום.