מה המשותף בין פרשת יתרו לפרשות הבאות בחומש שמות? עוד לא ניחשתם? התשובה היא כהונה במשכן. זהו המוטיב המרכזי המקשר בין מעמד הר סיני, שבו ה' מכריז על עם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", וּמבקש מאיתנו להצדיק את התואר הייחודי הזה במעשים טובים וּבקיום מצוות התורה המגבשות את זהותנו האישית והלאומית ומעצימות את אישיותנו, דרך הקמת המשכן בפרשות תרומה ויקהל ופקודי, ועד בגדי הכהונה בפרשתנו. אם לכוהן יש גישה לפְנים המשכן וּבית המקדש הלאומי, הרי במקדש הפרטי שלנו כל יהודי הוא כהן. אתם שומעים נכון. "ועשו לי מקדש", אומר ה', באמונה בלב וּבקיום המצוות המעצימות אותנו, "ושכנתי בתוכם". בכל מצווה שאדם עושה, הוא מקים מקדש קטן המחבר אותו לבוראו, לפנימיותו וּלנשמתו וּבו בזמן תורם לבניין בית המקדש השלישי ולגאולת העם. חכמינו אמרו כשאדם קם בבוקר ומתלבש עליו להרגיש כמי שלובש בגדי כהונה, מכבדם וּמקדשם לקראת התפילה. כשהוא מתפלל הוא עומד לפני הבורא ב'בית מקדש מעט' (כינוי לבית הכנסת). וכשהוא נוטל ידיו וּמברך על הפת, עליו לחוש כאילו הוא אוכל את לחם הפָנים במקדש. הבה נבחר בפרשתנו בפְריט אחד של הכהן, אחד מבגדי הכהונה, המעיל. כי יש מעיל ויש מעיל.

העני החכם והשודד הטיפש

תשמעו סיפור (על-פי הבן איש חי, זוכרים?). מעשה באיש עני אחד שקצרה ידו מלפרנס את משפחתו. מֶה עשה? נדד לעיר רחוקה כדי להתפרנס בה ממסחר. לאחר כחצי שנה בניכר, כשלל פידיונו בידו, ביקש לחזור לביתו. אולם לרוע מזלו נתקל בשודד שזמם לרצוח אותו נפש אם לא יפקיד כל כספו בידו. בחוסר ברירה הפקיד העני את כספו, שאסף במאמצים רבים למחיית ביתו, בידי השודד. אולם אז הבריק רעיון במוחו. הוא פשט את מעילו ופנה לשודד בבקשה לנקב את מעילו בצרורות ירי כהוכחה לשוד אחרת אשתו לא תאמין לו שנשדד ותכעס עליו שהתעצל ולא עבד. נענה השודד לבקשתו, שחרר את המחסנית וירה בלי הפסקה במעיל. אך אז הפתיע העני את השודד והסיר את כובעו וביקש מהשודד לירות גם בכובע, כדי שאשתו לא תוכל שלא להאמין לו שנשדד. וכך עשה השודד, עד שהכריז שנגמרו לו כל המחסניות. בדיוק לרגע זה ייחל העני. משנוכח שסכנת המוות מאחוריו, התנפל על השודד ולקח ממנו את כספו בחזרה. סיפור חכם זה מובא כמשל בידי הבן איש חי. והנמשל, איך לא, דומה שזו דרכו של צייד הנשמות, היצר הרע. הוא לא חוסך בתכסיסים כדי לפתות את האדם לחטוא וללכוד אותו ברשתו. כל התחבולות כשרות: דחיינות - לא עכשיו "אל תעשה היום מה שאתה יכול לדחות למחר ואולי למחרתיים". יתרה מכך, מהתירוץ ש"עכשיו אתה עייף וזקוק למנוחה", ועד "יש לך די חטאים, ואין לך סיכוי לתקן את דרכיך" - היצר הרע מרפה את רוחו של האדם. ובכן בתחבולות תעשה לך מלחמה. זו אסטרטגיה אחת להילחם ביצר הרע. תן לו לשחרר את כל התחמושת שלו, אבל רק חיצונית על המעיל שלך, לא בפנימיותך. שליבך יישאר טהור. זהו המודל של "סור מרע", ואז "עשֵה טוב", הקשה יותר לביצוע.

מודל האור

אולם מעֵבר לקושי, מה החיסרון בשיטה זו? היא משאירה עקֵבות וסימנים ליצר הרע, והמטרה שלנו היא למחות את זיכרו כליל. לא להותיר לו חותם או טביעת אצבעות, להחזירנו בתשובה שלמה מבלי להזכירנו עוונות עבר. האין זה מזכיר לנו את הסיפור העממי על האב ובנו הסורר? מֶה עשה האב כדי לתקן את מעשי הבן הרעים שהיו למורת רוחו? התקין לוח על הקיר עם מסמרים. בכל פעם שהבן חטא, הוא נעץ מסמר אחד בלוח. לימים נדהם הבן ועיניו חשכו, בראותו את הלוח מלא מסמרים המצביעים על חטאיו. גמר הבן אומר בליבו לתקן את דרכיו, ובכל פעם שתיקן חטא אחד, הסיר את המסמר, עד שהלוח התרוקן כליל ממסמרים. אלא שעל הלוח נותרו סימני חטאיו מהמסמרים שננעצו בו. האם זו היא גישת היהדות? כפי שראינו היהדות היא בעד מחיקת עקבות החטא כליל. אז בואו נציג את המודל האידיאלי הקל יותר לביצוע, המגולם במעיל שלבש הכהן הגדול, שנמנה עם שמונת בגדי הכהונה הגדולה. והרי כולנו בני העם היהודי, עם סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש. המעיל על-פי החסידות, מהווה סוג של אפוד הגנה מפני היצר הרע. לא עוד מלחמה ביצר הרע. סוּר מרַע איך? על-ידי עֲשֵׂה טוב. את הרע מסירים על-ידי שמרבים בטוב. את החושך מגרשים לא במקלות אלא על-ידי הוספת אור. אסטרטגיית, או שמא טקטיקת האור. משל הקוים המקבילים. מכירים? לפניכם החידה: כיצד מקטינים קו מבְּלי לגעת בו? התשובה היא: משרטטים קו מקביל גדול יותר. ככל שהוא יגדל, כך הקו הראשון יקטן. הכל יחסי כבר אמרנו? כך במידות, ביחסי אנוש וּבקיום מצוות בכלל. אם חברך שונא אותך (או להפך), הַרְבֵּה לו אהבה. וכל נתינה לזולת -בדמות מילה טובה, חיוך, או סיוע ממשי - בדוּק וּמנוסֶה - מעצימה אהבה. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אם תעצים את קדושת שבת המלכה תקרין את אורה וּקדושתה לךֻ, למשפחתך ולסביבתך - תַרבה את אור השבת וּתצמצם את חילולה. המעיל עטור בשוליו בפעמוני זהב, אולי כנגד קולות עגל הזהב - המסמל את היצר הרע, ורימוני -העשויים תכלת וארגמן ותולעת שני בדיוק כמו בספר תורה - האין הם מזכירים את "ירבו זכויותנו כרימון", כמו גרגיריו הרבים. עלינו להרבות בטוב ובעשית מצוות, ויתרה מכך, שמתם לב, תפיסת המצוות כזכויות, לא כעול, בכיף וּבהעצמה אישית. רצה הקב"ה לזַכות את ישראל, כדברי חז"ל, לפיכך הִרבה להם תורה ומצוות. ובכן הפעמונים מעוררים אותנו לעשות טוב, בניגון וּבשמחה. כן אתה ואַת כהנים גדולים, השולטים במקדש הלב הפרטי שלנו. תמיד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מייחל ה' וּמייחלת ונכספת הנשמה שלנו. מוח שליט על הלב גם לאחר חורבן הבית. השכל - הפיקוּד בידו והוא ששולט היטב ביצרים. וכן נגד שיטת השכלה היֵה יהודי מושלם מבית וּמחוץ, בבואך ובצאתך. נזכור את העיקרון ההתנהגותי, המונח ביסוד קיום המצוות: אחרי המעשים - נמשכים הלבבות!

שבת המלכה

הדיבר המרכזי בעשרת הדיברות שניתנו במעמד הר סיני הוא השבת. "זָכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלקיך. לא תעשה כל מלאכה אתה וּבנך וּבתך, עבדך ואמתך, וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וַיָנח ביום השביעי. על כן ברַך ה' את יום השבת וַיקדשהו" (שמות כ ה-י"ב). השבת אינה זקוקה להגנה ב"ה. יש לה מעמד איתן ויציב ביותר בזכות עצמה וּקדושתה הנצחית. ויותר משישראל שמרו עליה, השבת שמרה עליהם לאורך כ-3,000 שנה, ואף במהלך שנות הגלות הארוכה ללא טריטוריה פיזית ושפה. התורה ומצוותיה - ובראשה השבת - היא היא הטריטוריה הרוחנית וּלשונה לשון הקודש היא היא שפת הזהות היהודית והלאומית של עמנו. אין ספק השבת היא רעיון סטארט-אפ גאוני שהעניקה התורה לעם היהודי ולעולם כולו. נופש לנפש, שכינה יתרה. מנוחה, מרגוע גופני ונפשי, עצירת מרוץ החיים, תוך מתן מזון עשיר לנשמה ושחרור מוחלט מהעבדוּת המודרנית למסכים ולטכנולוגיה. השבת, כמו התפילה, היא מדיטציה יהודית בלי הפסקה. הפסקת מעגל היצירה החשמלית והטכנית (יש מאין), למשך כ-26 שעות בכל שבת במחזור השבועי היא שמטעינה את המצברים שלנו, וכפי שהוּכח בסקרים המנוחה המנטלית והשביתה מכל מלאכה משפרת במידה ניכרת את פריון העבודה של שומרי השבת. שבת המלכה, אצלֵנו היהודים זו מסורת. בשבילי זאת חוויה. שבת שלום!