כפי שיודעים מי שמכירים אותי, אני חרדי. ליטאי. בוגר פוניבז וסלבודקא. למדתי בין היתר בחבורה אצל דב לנדוי. התגייסתי לשירות סדיר כלוחם ומ"כ בגדוד נצח יהודה ואני משרת כעת במילואים כמ"כ חי"ר בתעסוקה מבצעית (בצו 8), אחרי 3 חודשי לחימה בעזה במסגרת הייעודית של גדוד היס"ר. להלן אנסה לסכם כמה נקודות מנקודת מבטי בעניין גיוס חרדים. מקווה שתמצאו בדברים עניין ושיהיה בהם תועלת.

הסיבה האמיתית לכך שהציבור החרדי לא מתגייס, לדעתי, נשענת על שני אדנים מרכזיים:

הראשון הוא אופיו החילוני מאוד של הצבא. אני יודע, לחילונים הקביעה הזו נשמעת מוזרה, שכן לחילוני המצוי הצבא דווקא נדמה דתי מאד. אבל תסמכו עלי כשאני אומר שבשביל החרדי הממוצע, הצבא כפי שהוא נראה כיום הוא בכלל לא אופציה ריאלית, כי זה ידרוש ממנו ויתור על הדברים הכי בסיסיים בזהות הדתית שלו. מהפרדה מגדרית, כשרות בד"ץ, מוזיקה, ועד השפה בעצמה (חילונים ששירתו עם "דוסים" מכירים את הרגישות הרבה לשפה מינית וביטויים כמו "לזיין" וכדומה). אופיו החילוני (הנוכחי) של הצבא הוא האדן המרכזי לכך שאין שום סיכוי בעולם שחרדים יתגייסו לצה"ל באופן סדור בעתיד הנראה לעין. כל ניסיון לגיוס כזה ייתקל בעוצמה בקיר בטון המציאות. השני, העמוק יותר, הוא סנטימנט רדום ולא-מודע של "זו המדינה שלכם, לא שלנו. אתם באתם לפה, אנחנו כבר היינו כאן". הסנטימנט האנטי-ציוני. הסנטימנט הזה הרבה פחות שכיח בחברה החרדית הספרדית (מזרחית) והוא כבר הרבה מאוד זמן מוכחש ונחלש, אבל הוא שם. אי-אפשר לזלזל בו. הטיעון בעניין חשיבות לימוד התורה והיותו הכוח שמאחורי הלוחמים, בסגנון "שבט לוי" ו"עומדות היו רגלייך" - כבודו במקומו מונח (בלי ציניות) - הוא תירוץ ריק וצריך להפסיק להתייחס אליו ברצינות. האתגר האמיתי הוא העניין הראשון - הפער העצום בין אורח החיים החרדי לבין ההווי הצה"לי הנוכחי. הפער הזה כרגע מונע אפשרות מעשית לגיוס חרדים. אני שירתי בגדוד החרדי-כביכול "נצח יהודה", ואני יכול לספר שבסבירות גבוהה אם הייתי יודע למה אני נכנס כנראה לא הייתי מתגייס. הייתי החרדי ה"אמיתי" היחיד בפלוגה ואולי בגדוד כולו. בקורס מ"כים לדוגמה, נתקלתי בקושי רב סביב סוגיית כשרות המטבח. אכלתי גבינה ולחם. הבעיה היא שכל ניסיון לצמצם את הפער הזה כדי לאפשר את גיוסם של החרדים יעורר קושי ממשי מול גורמים חילונים ובצדק - כללי כשרות קפדניים יותר, הפרדה מגדרית קפדנית, ובאופן כללי שינוי ממשי של אופיו של צה"ל, שינוי שבסבירות גבוהה ייתקל בהתנגדות אגרסיבית. את החרדים אי-אפשר לשנות, ואת צה"ל לא רוצים לשנות. מה עושים? אני לא מחפש תירוצים או מציע פתרונות. אני כן מנסה לתת לכם כאן את הפרספקטיבה שלי לדיון כחרדי משרת. כמי שמצד אחד אוהב את הציבור שלו אהבת נפש ומאמין שהוא בסך-הכל בכיוון הנכון, ומצד שני משרת בגאווה כלוחם ומפקד בצבא היחיד של העם היהודי, מתוסכל ממה שלא אופטימלי ומבואס ממציאות מעוותת מוסרית וחברתית. נקודה נוספת שחשוב לי להדגיש, היא שצריך להבחין במסגרת הדיון הציבורי בין מי שמחפשים למצוא פתרונות אמיתיים לבעיות אמיתיות, לבין מי שמנסים להשתמש בבעיות מזויפות כדי לקדם פתרונות מזויפים. בואו נשתדל להיות מהסוג הראשון.