והנה החדשות: ישראל לבד מאז ומתמיד. בדרכנו הארוכה פגשנו אנשים טובים ואומות שסייעו לנו לרגע או שניים, מאה או מאתיים, עד שנעלמו והמשכנו הלאה. לא קיבלנו מתנות חינם אלא תרמנו לאותן אומות בתרבות, באמונה ובמוסר, במשפט ובפילוסופיה, בכלכלה ובמדע, בביטחון ובפוליטיקה. בד"כ לא הודו לנו; ההפך: במקומות שבהם היהודים השתלבו, גברה האנטישמיות לממדים קטלניים. הפוגרומים שהורגלנו בהם בימי הביניים התבססו על הסתה דתית, אותה אמונה פגאנית שכביכול רצחנו את אלוהים (חשבו על המשפט הזה וראו את האבסורד שבו). בעידן המודרני התבססו הפוגרומים על הסתה לאומנית - היהודים הם "עַם בתוך עַם".
בפורים קראנו את שני כיווני ההסתה באמירה מזוקקת של אחד מגדולי צוררינו, כהקדמה להצעת הפתרון הסופי לבעיית העם היהודי: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם...". עם שאינו נטמע בתוכנו, עם חוקים אחרים ואמונה שונה משלנו. 2,500 שנים עברו מאז ועד לשער האקונומיסט, וכמו דבר לא השתנה.
מאות שנים לפני אותו צורר, יצא עמנו מבית העבדים הגדול בעולם בדרכו לקבל חוקה נצחית ולשוב לארץ אבותיו. לאחר נדודים קשים במדבר התקרב למחוז חפצו. בינו לבין הארץ המובטחת שכנו עמים שפחדו מהתופעה המוזרה: קולקטיב לאומי שאינו שותף למערכת הדתות הידועה ואשר נחוש לכבוש את כנען בטענה שאלוהיו הבטיחה לו. לשם כך שכר מלך מואב את שירותיו של גדול אנשי הרוח של התקופה, בלעם בן בעור, שחכמינו השוו את נבואתו לנבואת משה, לא פחות! האינטלקטואל הזה ידע להניע גייסות בכוח מילותיו.
הוא ינאם באו"ם או מעל שער האקונומיסט על הנזק הגדול שקיומה של ישראל גורם לעולם, וידגיש שאם ניפטר מהישות המאיימת הזאת, תיווצר תגובת שרשרת שתרגיע את כל שנאות העולם וכך יבוא שלום עולמי. המסר היה מאוד קליט: העברים הללו מאיימים על שלום העולם. כך אפשר היה להניע את האומות להתאחד סביב המטרה: השמדת ישראל.
אבל לבלעם היה זמן רב להרהר במשימתו בזמן שעשה את דרכו הארוכה לבמת העולם, וברגע האמת כשל.
הוא בחר לדבוק באמת ולתמוך בעם הזה, שעתיד לתרום לעולם יותר מכל קולקטיב לאומי אחר אי-פעם. בדבריו הביע משאלה: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". נמאסו עליו הצביעות והסטנדרטים הכפולים שהעולם שופט על פיהם את ישראל. הוא לא רק ביקש להיות ישר, אלא למות כזה! ולכן להיות שותף לאחריתו המפוארת של העם הזה. לשם כך דחה את הטובה שהעולם היה מוכן להרעיף עליו בתמורה להסתה ולהשמצה ולקללה שביקשו ממנו להנחית על העם המשונה הזה, ודבק באמת.
בדבריו האלמותיים, הוא שילב נבואה שראתה למרחק אלפי שנים עד לשער האקונומיסט וגם אלפי שנים אחריו: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ - הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם (בעמים) לֹא יִתְחַשָּׁב". לא בדידות רגילה, שהרי אנחנו קושרים קשרים עם אומות העולם, תורמים ונתרמים. מדובר בבדידות מיוחדת שרק הצופה מגבוה על ההיסטוריה ("מראש צורים ומגבעות"), יכול היה לראותה עוד בתחילת נטיעתנו כעם: עם כל התאמצותנו להתקבל למשפחת העמים ולקבל יחס שווה, לא ניסָפֵר (יתחשב, מלשון חשבון) במניין האומות הרגיל.
בסופו של חשבון, אנחנו לא שייכים למשפחת העמים, גם אם תרומתנו לאנושות לא תסולא בפז. ואם חלילה לא נהיה, לא יתאבלו עלינו כמו על אובדן במשפחה. לא רק במובן הסינכרוני איננו שייכים, אלא גם בזה הדיאכרוני, כלומר לא רק עצם קיומנו בהווה שונה מכל העמים, אלא גם מסלול קיומנו ההיסטורי עולה במסילה שונה מהאחרים.
ראו את ארגון האומות המאוחדות למשל; זו הזירה שאליה מתכנסת משפחת העמים כיום. לאחר כחצי מאה של מלחמות עולמיות שאיימו לכלות את העולם, החליטו אומות מתוקנות להתאחד כדי ליישב סכסוכים באמצעות מו"מ וגישור דיפלומטי. הנה סיכום הפעילות של העצרת הכללית באו"ם מאז 2015. ובכן, במסגרת הגינויים וההחלטות נגד מדינות שונות, הצביע האו"ם בתשע השנים האחרונות 8 פעמים נגד אירן, 9 פעמים נגד קוריאה הצפונית, 11 פעמים נגד סוריה (עם יותר מחצי מיליון הרוגים וכ-11 מיליון פליטים), 24 פעמים נגד רוסיה (הרוב בשנתיים האחרונות). אף לא פעם אחד הצביעה העצרת נגד סין, קובה, קטר, לוב, טורקיה, זימבבואה או ונצואלה. וביחס לישראל, בתשע השנים האחרונות בלבד הצביעה עצרת האו"ם 153 פעמים נגדנו! בעינינו ראינו. האם ישנה נבואה עתיקה כה מדויקת ומרחיקת ראות ביחס לתרבויות או ציוויליזציות אחרות?
לבדידות הזאת נודעת משמעות עמוקה במערכה הצבאית והבינלאומית הנוכחית. יש לעמנו תפקיד בעולם, שלא הסתיים. לכן אנו מוסיפים להתקיים למרות הניסיונות המתמידים לסלקנו מבמת ההיסטוריה. תרמנו לעולם את התנ"ך, אמונה, מוסר, עשרה דיברות אוניברסליים, ספרות קודש ופילוסופיה. בפעם הזאת אנחנו נקראים לעורר את העולם מתרדמתו ולהילחם ברוע.
הציוויליזציה המערבית עייפה ממלחמות, במיוחד אירופה, אבל גם ארה"ב ועוד. האינסטינקט הראשוני הוא לסלק את מי שנראה הגורם לכל המהומה העולמית, כלומר את ישראל. מעבר למשקעים האנטישמיים ולפוליטיקה הפנימית של כל אומה, סיבה נוספת היא עצלות אינטלקטואלית, חוסר לימוד והעמקה של הכוחות המתנגשים כיום וסירוב לפקוח את העיניים ולהביט נכוחה אל המציאות הקשה. הנטייה האנושית היא הדחקה, הכחשה, האשמת האחר - היהודים או מדינתם. כל מי שקרא מעט היסטוריה, זוכר את ההתנהגות הפחדנית של העלית האינטלקטואלית והפוליטית באירופה בשנות השלושים, ביחס להיטלר ולגרמניה הנאצית.
מלחמתה של ישראל בחמאס אינה מקומית. זאת מלחמתו של העולם החופשי כולו נגד עריצות המבקשת לשעבד את העולם בשמה של אמונת מוות פגאנית. תפיסת המוסר של האומות המטיפות לנו לא להיכנס לרפיח ולהשלים את המלאכה, נובעת מבלבול בין מוסר פרטי למוסר מדיני. אנחנו לא נלחמים בפרטים - מסכנים ככל שיהיו - אלא באומה שהגרעין המאחד שלה הוא השמדת ישראל והרג יהודים באשר הם. מבחינתם, היהודים הם ראש החץ של הציוויליזציה המערבית (היהודית-נוצרית) כולה.
ישראל רק המוצב הקדמי; אויבינו מאמינים (הצהירו אלפי פעמים), שאנחנו השער לקריסת המערב כולו. לכן חובה על המערב לא להותיר את מגנו של דוד לבדו, אלא לחזקו ולהחיש לו תגבורת. אנחנו שומרים עליכם. ישראל מבודדת? ייתכן. אין חדש בזה. כמו תמיד, אנחנו נשרוד וננצח. אלוהי ישראל לא השיב אותנו לציון אחרי אלפי שנים כדי לשחק אתנו. השאלה היא, האם המערב יבין שאפשרות קיומו ארוך הטווח מוטל על הכף. זכרו את דברי הנביא הקדמון. ממנו תלמדו וכן תעשו.
