|
|
שמן צף על פני המים
"יום אחד", מספרת אמו נורית, "הוא ביקש ממני לסדר לו את המכפלת של מכנסי החאקי שלו. אמרתי לו: 'אסדר לך את המכפלת, אך מדוע? הרי אתה כבר לא לובש מדים". עידו חייך ולא אמר דבר.
אבל, כמו שאומרים, השמן צף על פני המים. "יום אחד", ממשיכה לספר נורית, "נכדה של חברתי נפצע ושכב ליד הבן של מפקד שלדג. היא ובני משפחתה מכירים את קרידו ותוך כדי שיחה היא סיפרה שקרידו זכה ב "פרס ביטחון ישראל". היית המומה ואמרתי לו: 'איך אתה לא מספר לנו דברים כאלה?' עכשיו הבנתי מדוע הוא ביקש ממני לקצר לו את מכפלת המכנסיים."
אביו, זאב רוזנטל, גבר גבוה ונאה למראה, שזוף, בעל שיער לבן, ועיניים ירוקות-כחולות, סיפר לי: "קרידו היה כזה צנוע וביישן..., אפילו בתיכון, בספר המחזור, כינו אותו חבריו: "הרמטכ"ל עידו רוזנטל. כבר אז כנראה ניחשו, שהוא יהיה אס רציני בצבא, וכך כתבו לו בספר הזיכרונות של כיתתו בתיכון:
"מנהיג מלידה.
שערורייה בצמרת הצבאית - הרמטכ"ל עידו רוזנטל העז ללכת בלי גומיות בנעליים. הרמטכ"ל, שעשה מעשים אמיצים רבים, התחיל את הקריירה שלו בהישרדות בחוגי סיירות.
הוא תמיד דאג לשמור על מראה החייל הקרבי, הגוף השרירי עם הראש הקרחתי. כל מה שרצה בתחום הפיזי והרוחני - השיג. תמיד דאג לשמור על צניעות וביישנות מסוימת, והרי בכך נמדד כושרו של מנהיג אמיתי.
כבר בשנתו האחרונה בתיכון דאג מהר מאוד לטעום מן המסגרת הצבאית כשהלך לגיבוש של סיירת מטכ"ל. עתידו בצבא כבר היה מובטח, והרי לכם ההוכחה...". (ופה צורפה תמונה של עידו כשראשו מגולח למשעי).
מילדותו היה מתחבר אל האנטומולוג בטרה סנטה, פנחס אמיתי המפורסם, שהיה מקבץ גם תלמידים בכיתות א', ב' ו-ג' לקבוצה שנקראה: 'קבוצת פשוש'. פנחס היה מדריך ועורך חוגי סיירות. עידו היה בא לחצרו של פנחס ומטפל בזוחלים. היה מביא הביתה עכבישים, עקרבים, נדלים ושאר מריעין בישין...", חייך זאב שנזכר בתקופה זו. "העוזרת האריטראית לא העזה להיכנס ולנקות את חדרו מפחד שמא תחטוף עקיצה או נכישה...", מספרת אמו.
"הוא גם אהב לקרוא ספרי היסטוריה וספרים על הקמת המדינה. הוא כל כך אהב אותה וטייל בה לאורכה ולרוחבה. היה עושה סנפלינג ממש מסוכן אך זה לא הזיז לו", אמר אביו ונתן לי להביט בתמונה מקסימה של עידו בשעת טיפוס.
|
|
|
|
|
שבחים מהצמרת
לא הכרתי את עידו, אך למדתי לאהוב ולהעריץ אותו, ולא רק משום היותו "גבר גבר", כמו שהחבר'ה אומרים, אלא בשל הניגודים שבאישיותו. מצד אחד הוא היה מאצ'ו, ומצד שני צנוע ולא מבליט את תכונותיו המיוחדות. ממש דבר והיפוכו. חייו היו רצופי תעלומות, שאפילו להוריו ולרעייתו לא סיפר. תעלומות, שחלקים מהן סופרו בחצאי מילים אחרי מותו. גבר אפוף סודות!
אני, כמתבוננת מבחוץ, הבנתי שעידו אכן היה גבר מיוחד במינו, שכן, כל צמרת המדינה שלחה להוריו מכתבי תנחומים ואף בעיתונים פורסם דבר מותו. אביא להלן מספר קטעים ממכתבים שנכתבו להוריו, זאב ונורית רוזנטל, אחרי מותו:
וראשון בין הראשונים, כב' נשיא המדינה, יצחק הרצוג:
משפחת רוזנטל היקרה,
"עידו בחר להקדיש את עיקר חייו הבוגרים למען הגנת המדינה והיה לוחם ותיק ומוערך על-ידי חבריו ומפקדיו ביחידת שלדג. לדאבון הלב, נפל בעודו ממלא את שליחותו זאת, והוא בן 45 שנים".
"את שליחותו של עידו ישלימו קציני צה"ל וחייליו, ועימם כל אנשי כוחות הביטחון, הפועלים בימים אלו להכרעת האויב המתועב ומכים בו עד חורמה. נגבר על אויבינו אלו בכוח צבא ההגנה לישראל וכוחות הביטחון שלנו, ובכוח רוחנו. ניצחוננו זה יהיה מימוש מחויבותנו לכלל הנופלים במערכה, ובהם עידו יקירכם."
ומה כתב כב' ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו להוריו השכולים של עידו:
בני משפחת רוזנטל היקרים,
"אני מבקש להביע כאב עמוק על נפילת אהובכם, רנ"ג עידו רוזנטל ז"ל, במלחמת 'חרבות ברזל' נגד אויבינו ברצועת עזה. העם כולו שותף לכאבכם הכבד, וניצב לצדכם בערבות הדדית שהיא יסוד קיומנו.
עידו, אוהב העם והמדינה, שירת ביחידת שלדג. במתקפה הרצחנית של מבקשי נפשנו על יישובי עוטף עזה, הוא עמד בקו הראשון כדי להגן על ביטחונם ושלומם של תושבי האזור."
"ביודעי את גודל האבדה, אני מוסר לכם ולכל קרוביכם את מלוא תנחומי מלב אל לב. זכרו של עידו יישמר בלב האומה לדורי דורות."
הוסיף וספד לו גם ראש המטה הכללי, רב אלוף הרצי הלוי:
משפחת רוזנטל היקרה,
בנופלו, אבד עם עידו עולם שלם. אין מילים לנחם על חיים צעירים מלאי הבטחה שנגדעו באיבם. לא הכרתי את עידו, אך ברור לי מי היה ועל אילו ערכים גדל והתחנך, כי בחר להגן על המולדת גם במחיר חייו. אני, חיילי צה"ל ומפקדיו אתכם באבלכם הכבד".
"..., זכרו של עידו נצור בליבנו וגבורתו היא מקור השראה ותקווה לשלום ולשגשוג בארצנו."
רס"ן ד', מי שפיקד על כוחות ראשונים שנאבקו במחבלים שפרצו את גדרות העוטף, ספד לרס"ב עידו רוזנטל ז"ל, שהיה לוחם ותיק של היחידה בזו הלשון: "אין לו תחליף, שכן, לקח אתו לקבר סודות כמוסים ומבצעים עלומים".
מרגש היה לקרוא את מכתבם של חברי יחידתו. מספר קטעים אביא להלן:
"בכיר הלוחמים של היחידה - המנוסה ביותר, האמיץ ביותר, הערכי ביותר והמופת עבור דורות של לוחמים.
עם פרוץ האירועים ובלי שנקראת, הגעת ליחידה להילחם. ממש כפי שעשית במהלך למעלה מ-25 שנות שירותך ביחידה. תמיד מתנדב, תמיד מקדימה, תמיד מתווה לכולם את הדרך הנכונה. השתתפת בעשרות מבצעים, במדינות רבות ובמאפיינים שונים. אין מבצע שקטן עליך! אין מבצע שמשעמם אותך. אין מבצע לא חשוב, וגם בגילך, לא היה מבצע שקשה ומפרך מידי. הסתכנת כל כך הרבה פעמים, עבור המדינה ועבור היחידה ואף עבור חבריך.
הוא איש של ידע ומספר סיפורים מהזן המשובח ביותר. הרפתקן חובב טבע עד אחרון נימיו. בעל עקרונות יציבים, איש של פרטים, מיטיב לתחקר ולהעמיק. איש משפחה, רגיש ומתחשב. אדם, שבאותה הטבעיות שבה הוא פורט על הגיטרה ובאצבעותיו אור, מספק חלקיק מידע על גיחה למומבסה אחרי פיגוע או היתקלות עם ספינת פיראטים סומלית, כשעבד כמאבטח באזרחות. כמה קצוות וצבעים."
עוד ועוד גילויים שסיפרו פיקודיו ברמזים, שהלב האיץ את פעימותיו למקרא על מעשיו שהאיש הצעיר הזה הספיק לעשות, ושבעבורו, השמים הם הגבול ויותר! ואכן, הגיע עידו גבוה יותר...
מלקטת התפילות
איך נפלת גיבור? איך נפלת עידו, אך לא בידיים ריקות. השארת אחריך ידיים מלאות במורשת קרב ואהבה למולדת, עם הטוב והפחות טוב שבה. בית חם הותרת אחריך אישה וצאצאים שיאהבו את הבריות ואת הארץ היקרה הזאת בדיוק כמוך!
אני מאמינה, שגם ילדיך יהיו סקרנים לגלות את החי והצומח בארץ ויהיו דוגמה וסמל לכל. לא לשווא נפלת, עידו. נפלת על האדמה שנפלו עליה קודמיך הגיבורים, שאהבו והגנו עליה כפי שאהבת והגנת עליה אתה, כדי להבטיח לנו פה חיים. אני מאחלת לך, עידו, שצאצאיך לכל אורך הדורות, יחיו בארץ זבת חלב ודבש ויוסיפו לנו מכישרונותיהם ומהשכלתם בעתיד ולא יידעו עוד מלחמה!
פעם הייתי מלקטת דגלים שנפלו ארצה ונמצאו מדובללים וכואבים בצדי דרכים ומשיבה עטרה ליושנה. והיום, מאז החלה המלחמה אני מלקטת ברכות: מבקשת מחברות, מחברים ומכל מי שמוכן להתפלל עבור הלוחמות והלוחמים שלנו, ולאלה שנפגעו במלחמה ומחלימים בבתי החולים. אני מבקשת שיישאו ברכות על אחינו השבויים, הסובלים מרעב ומחוסר חמצן ואור במנהרות החשוכות, על העקורים מבתיהם מכל סיבה שהיא.
בעיני רוחי, אני מלקטת את כל הברכות הללו עם ברכותיי שלי להצלתנו, ונושאת אותן בדמעות לבורא עולם לאור נרות השבת.
לא נביאה שוטה
אל תחשבו שאני נביאה שוטה. אני, כמו כל בנות מזל דלי, רואה למרחוק את גליו של הצונמי המתקרב במלוא עוזו לבני "העולם הנאור", שלא מבין שפה ומנהג, מחשבות השונות משלו, דרך חיים של עמים אחרים ואמונות עממיות של עולם שלא דומה לעולמם כלל. ייתכן שהם מבחינים בזאת, אך לא רוצים להודות במצב אליו נקלעו מסיבה "הומנית" (חה חה חה), ואספו אל חיקם פליטים, שהחלו להרוס אותם מבפנים, במקום להודות להם. ועתה, המארחים הם כמו בנות יענה הטומנות ראשן בחול וחושבות שהן לא בסכנה..., אך בקרוב תיטרפנה! ייתכן שהם פוחדים מהבאות וחושבים שלא יינזקו אם יצטרפו לגינויים על ישראל ב"או"ם שמום" ואח', ואילו היהודים שביניהם, עושים יד אחת עם שונאינו, ולא עושים דבר כדי להציל את המקום הכי בטוח עבורם בשעת פקודה - מדינת ישראל!
בני "העולם הנאור" חושבים שאם הם יקריבו את היהודים על מזבח פנאטיות האסלם, שלובי זרוע עם יהודים שהתכחשו ליהדותם, בארץ ובחו"ל, הם יינצלו. אך טעות בידם! לשמחתנו המרה, אנו יודעים ש"דין מוחמד בחרב!", כפי שמאמינים המוסלמים באשר הם. אנו רואים ומבינים את העומד להתרחש בעולם, אך לבני המערב התמימים אין הבנה בעניין כאוב זה של סוף מעשה במחשבה תחילה, וחבל.
אנו, בדרכנו המיוחדת, נתגבר בכוח היחד על כל המהמורות הנקרות בחיינו, ונזכה כולנו בעז"ה בשלווה ובשקט, כי התקווה, האמונה והגבורה, לא פסו מעם ישראל! והם, האויבים, המתכחשים והמקטרגים, ישלמו מחיר מאוד יקר ולא יימלטו מהעונש המגיע להם, כפי שקורה בכל דור ודור!
שביל הזהב
ואיך אנו נגיע לשלווה זו? בזכות גברים כמוך, עידו, וגיבורים אחרים שנלחמו במערכות ישראל לכל אורך הדורות ונלחמים אף עתה, גברים ונשים (הנקראות "לביאות" בצבא ובבית), כולם עמדו ויעמדו בפרץ מול כל אויב וצר ויגנו עלינו. ברוך תהיה באשר הנך, קרידו יקר!
אני רואה בדמיוני שאתה יושב עתה למרגלות כסאו של בורא עולם ונושא תפילה למען שלום ארצנו, למען מפלת כל אויבינו באשר הם והכי הכי, אתה מתפלל למען אחינו הגולים מבתיהם בארצנו, שישובו מכל קצות הארץ אל נחלתם ויחיו בשלום ובשלווה, ולמען כל אחינו החטופים, שישובו לביתם ולזרועות יקיריהם במהרה, בריאים ושלמים בגוף ובנפש!
אני מאחלת לכולכם, רעיי, חג חרות כשר ושמח בכל מובן המילה! גם בריאות איתנה ולכידות בין כולנו, בעת שלום ובעת מלחמה. נבין, שהבנים שנפלו במערכות ישראל אז והיום, לא לשווא נפלו, אלא למעננו. שלא נמצא סיבות להילחם בינינו לבין עצמנו, אלא נמצא המון סיבות לצעוד ב"שביל הזהב", או בדרך האמצע, שהם מושגים ב"תורת המידות", שראשיתם בפילוסופיה של אריסטו בעת העתיקה והמזוהים בספרות היהודית, בעיקר עם הרמב"ם.
לדעתם של שני אלה, תכלית ההליכה בדרך האמצעית היא להביא אושר אישי לאדם, וכן להוריד את סף האלימות והטרור בחברה שלו. אדם מוסרי, הוא אחד המנהל אורחות חייו על-פי עיקרון זה. (ויקיפדיה).
למרות הכל ואף על-פי כן, נזמר בחג החרות: "ושמחת בחגך והיית אך ש מ ח!"
|
|
|
|