עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם, וַיּוצִיאֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. עבדות היא בראש ובראשונה מצב תודעתי. אנחנו יכולים להיות חופשיים לפעול כרצוננו, ועדיין רוחנו תהיה עבדותית. העבד תלוי במבטו של האדון המאשר את קיומו ומספק לגיטימציה לפעולותיו. האדון יכול לבוא בדמות לחץ חברתי או הלך רוח עולמי. כשמשה נשלח להוציא את בני עמו, הוא היה חייב לעורר קודם את תודעת החרות שלהם, לשכנע שמצבם אינו טבעי ופעם היו אבותיהם בני חורין. יש מצבים שבהם אנו שקועים עד צוואר בעבדות התודעה, עד שנדרשת התערבות אלוהית לטלטל ולשלוף אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה מהבוץ המנטלי והנפשי. משה עצמו עבר תהליך דומה. הוא גדל בביתו של מנהיג האימפריה העולמית וייתכן שהיה יורש אותו. האם היה בטוח בזהותו? "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו" - לכאורה, יצא אל אחיו העברים, כפי שכתב במאה ה-13 הרמב"ן: "כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו". לעומתו, במאה ה-12 כתב ר' אברהם בן עזרא שמשה יצא "אל אחיו המצרים, כי בארמון המלך היה", ושני הפירושים נכונים. ייתכן שבשלב הזה משה לא היה בטוח בזהותו ועם מי יקשור את גורלו. ורק כשהוא רואה איש צרפתי מכה איש עברי בשם אלפרד דרייפוס "מאחיו", תודעתו מתבהרת והוא מבין עם מי עליו לקשור את גורלו. "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ - וַיַּךְ (=הרג) אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". מבחינת משה זהו מרד בפרעה, אביו המאמץ. לאחר מעשה כזה, אין דרך חזרה. במונחים פסיכואנליטיים מדובר ב"רצח אב" שהוא תחילת השחרור ויציאת האישיות לעצמאות תודעתית. עת מלחמה, עמנו נמצא בצרה ונאבק על קיומו. אופי המאבק שונה ממה שהיה מקובל בהיסטוריה - איננו מסתתרים יותר או נמלטים מחמת האויב המציק, אלא משיבים מלחמה. בשעה הזאת נדרשים יהודי העולם להתעלות מעל לתודעת הגלות ולעזור למאבק, כל אחד במקומו. וגם אם יקבלו פרסים ויעמדו מול קהל עוין, הבחירה בעמם צריכה להיות ברורה, אפילו ישלמו על כך מחיר. זה התנאי ליציאה ממצרים, ממיצרי התודעה הלאומית השבויה. וְאִלּוּ לא הוצִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבותֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם. השבוע שוחחתי עם אישה שעלתה בגיל צעיר מדרום אמריקה והקימה פה משפחה. "חוויתי אנטישמיות", אמרה, "זרקו עליי אבנים בשל יהדותי". הרהרתי באוזניה שבקריאת ההגדה בליל הסדר חשוב שתוסיף למילים העתיקות גם את סיפור יציאת מצרים שלה. אצלה זה לא "כאילו" אלא היא ממש יצאה ממצרים, חצתה מדבריות מים אדירים ושבה הביתה. חכמינו סיפרו שלעברים הקדומים במצרים היו מגילות שבהן סופר על אביהם הקדמון אברהם, שיצא מארצו ומולדתו ובית אביו באור כשדים ללכת אל המולדת החדשה. עוד סופר על האב השלישי יעקב, שבשל הפחד מאחיו עשיו, יצא לגלות בחרן אצל דודו לבן, ורק אחרי עשרים שנה של תלאות שב עם משפחה מורחבת ורכוש גדול. רגע לפני הכניסה המיוחלת לארץ הוא נותר לבדו, ואז נלחם בו איש איום שביקש להשמידו. יעקב החדש לא ברח ולא הסתתר אלא השיב מלחמה עד שהכריח את אויבו להודות בתבוסתו ולברך אותו. אהה, אמרו קוראי ההגדה ההיא, בנקודה ההיא קיבלנו את השם ישראל, "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים - וַתּוּכָל!". יש בנו עוצמות אדירות הממתינות לצאת אל הפועל ברגע שנשתחרר מעבדותנו. וכך קראו בהגדה ההיא והתנחמו מעוני השעבוד. הם העבירו מדור לדור את ההבטחה של יוסף, רגע לפני מותו: "אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". ושוב חזר על הצופן והשביע את אחיו: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". יום אחד יגיע הגואל להשיב אתכם ארצה. הוא ישתמש בצופן הזה שיבקיע את תודעתכם ויפתח את שערי הגלות. "פקוד פקדתי", אני זוכר אתכם; הגיע הזמן לצאת לחופשי. הזיכרון הזה שהעבירו הורים לילדיהם במחנות הריכוז המצריים, שמר את הגרעין הלאומי העברי העמוק שלא ייעלם לגמרי, התקווה הנושנה להיות עם חופשי במולדת העתיקה שלא הכירו אבל חלמו אותה על מצע עוניים. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית. כיום, ההגדה משמרת חלק קטן מהמגילה הראשונית ורובה עוסק ביציאת מצרים של העם. מבין השורות אפשר לקרוא את מבטם של חכמינו על הגלות האחרונה תחת שלטונה של האימפריה הרומית שהחריבה את ירושלים ודיכאה את עצמאותנו. למעשה, ההגדה היא מסמך גנרי המניע כל דור להרהר במצבו ולצאת ממצרים של תקופתו. בני ברק העתיקה שכנה ליד צומת מסובין של היום, ומכאן שמו. חכמי הדור שלאחר החורבן מתאספים דווקא בביתו של רבי עקיבא, תלמידם של ר' אליעזר ור' יהושע, ומספרים ביציאת מצרים כל הלילה הארוך של גלותם. הם עסקו ביציאת מצרים של דורם עד לקריאת שמע בעלות השחר, שחר הגאולה. דווקא בביתו של האידיאולוג הגדול של מרד בר כוכבא, רגע לפני פרוץ המרד בשנת 132, שנועד לשחרר אותנו מעולה של רומא, לקומם את הריסות ירושלים ולשקם את המקדש. לצערנו, המרד לא הצליח והמחיר היה נורא. אך לא לשווא חצבו אחינו לבניין חדש, כי מן האבנים האלה הצלחנו להקים את מלכות ישראל השלישית. הרוח הגדולה ההיא בערה בסתר במשך הלילה הארוך של גלותנו האחרונה, וברגע האמת הציתה את אש הקוממיות בשדות ישראל לקום ולצאת ממצרים של תקופתנו. הסיפור העתיק ממשיך להתחדש. בתקופתנו זכינו לכתוב בו פרק חדש: הקמת מדינת ישראל. גם על יציאת מצרים הזאת חובה עלינו לספר. דווקא עכשיו, כשאחינו ואחיותינו נמצאים בצרה ובשביה ושמחתנו מהולה בעצב גדול, חשוב לספר את הסיפור הגדול הזה כדי לא להתבלבל בניווט, לזכור מהיכן באנו ולאן פנינו מועדות, גם אם בדרך אנו נדרשים לשלם מחירים כבדים. ההגדה החוזרת על סיפור השעבוד האכזרי בגלויותינו משננת לנו מהי האלטרנטיבה הנוראה. אנחנו מבינים שטוב לשלם את המחיר הכבד בעד עצמאותנו. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבונִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יודְעִים אֶת הַתּורָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.