מאז ומתמיד נתאפיינו גורמי שמאל מסוימים, בשנאה עצמית מרה וקשה. קו רעיוני אחד מחבר, בין פועלם של צעירים סוציאליסטים, בעיצומה של המהפכה ברוסיה, בהשתתפותם בפוגרומים נגד היהודים,
לתנועות הבידוד והשטנה, הקוראות
להחרים את ישראל, לסרב לשרת בצבאה, ולהעמיד לדין את ראשיה בטריבונאלים משפטיים בחו"ל.
דוח גולדסטון וועידת השטנה האנטישמית בדרבן, נשענו, אם ברוב ואם בפחות מכך, על חומרים מסולפים ושקריים שהפיצו יהודים, בכדי להוציא את דיבת ארצם ועמם רעה בעמים. לא בכדי מככבים אותם יהודים, בציטוטים נרחבים באתרים אנטישמיים מרכזיים בחו"ל, דוגמת Jew Watch, וכן באתרי האחווה הלבנה בארה"ב ובאירופה. אישים כמו
גלעד עצמון, נורמן פינקלשטיין ו
נועם חומסקי, שכתב הקדמה אוהדת לספרו של מכחיש השואה רובר פוריסון, לצד
שולמית אלוני,
גדעון לוי ואחרים, נחשבים אורחים של כבוד באתרים הללו.
השנאה העצמית של אותם גורמים, הייתה ליסוד עיקרי ומכונן בזהות של נותני טון מרכזיים בשמאל. הביטוי העיקרי לשנאה זו, מתגלה ברצונם הבלתי מרוסן, להילחם יחד עם אויבי ישראל, כנגד בני ובנות עמם ומדינתם. דוגמאות לכמה מן המגמות הללו, ניתן למצוא כעת בספרו האחרון של טוביה טננבום: 'תפוס ת'יהודי!'.
הדברים בוטאו עשרות פעמים, בכתבי הוגים מרכזיים ודומה כי כל כמה שלא נשוב ונדון בהם, לא יהיה די בכך בכדי להבין את התופעה. היטיב לבטא השקפה זו אהרון ליברמן, מי שהיה עורך
עיתון השמאל הסוציאליסטי הראשון בעברית, 'האמת', באמרו כי: "כנגד אויבינו שלנו, חובה עלינו להילחם בעצמינו" (טלמון יעקב, בעידן האלימות, עמ' 221-222). בימינו 'זכינו' לממשיכי הרוח הזו, וביניהם הנשיא לשעבר,
שמעון פרס, אשר כתב בספרו, השלב הבא, עמ' 64: "מרד טוטאלי ונמרץ בעבר היהודי...הוא דרוש וחיוני".
ברוח זו כתב הבמאי, השחקן והסופר השמאלני, בנו של משה דיין, אסי דיין כי: "לאזרח מן השורה מותר ללכת עם חזון, והחזון שלי הוא שאנחנו הולכים לקראת מלחמת אזרחים... אני מאמין שערביי ישראל כולם ילכו בקרוב עם השמאל, ויתחילו פרעות בישראל. אני ממש מאמין שתהיה מלחמת אזרחים על-רקע מדיני. אני חושב שיום אחד הממשלה תצטרך לירות בהם ואני מאמין לאנשי גוש אמונים כשהם אומרים 'על גופותינו' ולכן זה יהיה על גופותיהם". (דיין,
העולם הזה, 4.7.79).
כהן השמאל הישראלי, הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' קרא בריש גלי לאחוז בנשק כנגד יהודים, שכל חטאם היה שבחרו לגור היכן שבחרו: "למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. ולכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז... כן, לאחוז בנשק" (הארץ, 27.9.85).
באותה רוח לוחמנית ובאותה לשון אלימה נקט חתן פרס ישראל, הפרופ'
זאב שטרנהל, כאשר כתב: "אי-אפשר לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה ובאלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות עם טנקים על עפרה יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית" (דבר, 15.4.88).
השאיפה למלחמת אזרחים, והחיבה לשטף דם, בייחוד דם יהודי הנשפך על-ידי חיילים יהודים, הייתה נדבך חשוב בהתרפקותו המילולית של הסופר
א.ב. יהושע על-כנפי החלום, כאשר קבע בצורה מלומדת כי: "כיוון שכנראה בעוד חמש שש שנים תהיה לנו מלחמת אזרחים קטנה כאן (אין מה להיבהל מזה, הטובים שבעמים ניהלו מלחמות אזרחים) רצוי ככל האפשר לשמור על ערוצי התקשורת, פשוט כדי לצמצם את הנפגעים מכל צד" (מעריב, ראש השנה תשמ"ג).
נדמה כי היום כבר לא מדובר בתיאוריות גרידא. חלקים בשמאל הישראלי, חברו לגרועים שבאויבי המדינה כדי להגשים חזון משותף, שהוא לא יהודי, הוא ודאי אנטי ציוני, אבל יותר מכל, הוא מציב עתיד אלים ומדמם לאזור כולו בכלל ולעם היהודי למוד התלאות והסבל בפרט.
דומה שאזהרתו של ברל כצנלסון מתגשמת לנגד עינינו, בדבריו המפורסמים על התופעה: "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?... כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי יסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים (כזכור הערבים תמכו בנאצים בזמן בו נכתבו הדברים), שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - על ידע מצפוננו שקט". (כצנלסון, כתבים כרך ח', עמ' 18).
הסופר דוד גרוסמן, אשר היטיב להגדיר את חזון 'השלום' של השמאל במאמרים ובספרים, טען כי יהיה זה בלתי מציאותי לצפות ש'השלום' יוביל לשלום. ה'שלום' חייב לעבור דרך שלב מלחמתי נורא, שיסחף את האזור כולו בנהרות של דם, סיסמאות שחוקות, קלישאות ואידיאלים אבודים אל עבר המלחמה, ומעניין לראות את הסברו 'המלומד' לחזון הזה:
"יבוא מי שיבוא ויטיח – אם זה מה שאתה מנחש שיקרה (אלימות ומלחמה – א.ד.), איך אתה מעז לשכנע אחרים בצורך בשלום? ...על זה אשיב כך: ראשית, אני מאמין כי התהליכים שהזכרתי הם, בסופו של דבר, בלתי נמנעים. מדובר בכוחות סטיכיים כמעט, שהשלום עשוי להיות הדק ההפעלה שלהם. ובעיני מוסרי הרבה יותר שמדינה תתפנה לעסוק בבעיות המהותיות שלה, גם אם הדבר יגרום לאי יציבות... ולאלימות... גם מה שמתרחש בשלוש שנים האחרונות בגוש הקומוניסטי לשעבר, הוא תהליך אלים, מפחיד, אבל בראייה היסטורית, הוא עשוי להוות שלב מעבר למצב טבעי יותר ואף מוסרי יותר..." (גרוסמן דויד, לדמיין את השלום).
המגמה הפוליטית העולמית, הקשורה במישרין למעבר שהתחולל בשמאל, מציונות לאומית לאנטי ציונות פוסט לאומית, הוליד ספר מרתק, מצד תומכי המגמות הללו, החוקרים קלמנט מ. הנרי ורוברט ספרינבורג, הנקרא (בתרגום חפשי): 'גלובליזציה והפוליטיקה של הפיתוח במזרח התיכון'. גם הם הבינו, שהתהליכים המונעים על-ידי גורמי שמאל בישראל, לא יובילו ל'שלום' כי אם למלחמה, ועל כן כתבו בספרם, עמ' 13, כי התהליכים הללו: 'צפויים לעורר התנגדות מחודשת בקרב הפלשטינאים ושכניהם'.
מסקנתנו היא אם כן, לסיכום, השמאל או גורמים מרכזיים בו, מעולם לא השלו את עצמם. הם ידעו שהתהליכים המדיניים יולידו מלחמה, הם יודעים זאת גם כעת, והם חפצים בכך כפי שהטיב להסביר זאת גרוסמן לעיל. הם מכנים את התהליך כולו, תהליך ה'שלום', פשוט משום שזו מילה המתייגת תהליך אלים ומרושע, במעטפת רטורית נאה ונוחה לשיווק. אחרת אין כל אפשרות להסביר כיצד בתוך 'הסכם השלום', המילה 'שלום' לא מופיעה כלל בשום הקשר אופרטיבי מעשי.
או כיצד לא דרשו את ביטול המאבק המזוין להשמדת ישראל, מאמנת אש"ף. או מדוע הסכם שנועד להביא שלום, הטמיע בחובו את אחת מעסקות הנשק הגדולות והאכזרית ביותר בתולדות המדינה. עסקה בה ישראל, מכרה נשק ותחמושת לארגוני הטרור, במסגרת 'הסכם שלום' והעמידה כל אזרח ואזרחית בישראל תחת איום קיומי מאז ולדורות.