"העם מאס בביבי", זה המשפט שגילם את עשרת הדיברות של התקשורת שלנו; "אני אהיה ראש ממשלה", חזר ורעם הרצוג כאילו דברו בא היישר מפי השכינה. המציאות, תמיד טרגי/קומית, היא אחרת. אני רוצה לגעת בשתי נקודות בנושא הבנת המציאות: הראשונה עוסקת בהפתעה. הטעון שלי הוא כי למעשה לא הייתה הפתעה בניצחון הסוחף של נתניהו. מדוע? כמעט בכל הסקרים שנערכו מאז הוכרז על הבחירות הוצגה גם השאלה הבא: את מי אתה מעדיף כראש הממשלה הבא: את נתניהו או הרצוג? בכל הסקרים, שאני ראיתי, נתניהו הוביל ברוב מוחץ. פעמים הפער קצת הצטמצם, אך עדיין הרבה יותר נשאלים העדיפו את נתניהו כראש הממשלה. גם בשיא מסע ההכפשות, גם בימים האחרונים, עדיין נתניהו הוביל בפער גדול על הרצוג. אבל, פער זה לא קבל כלל ביטוי בפילוח ההצבעה למפלגות. הליכוד רק ירד. נוצר כאן פרדוקס זועק לשמיים. על הקיר הייתה הכתובת: העם רוצה יותר את ביבי מאשר את בוז'י. התקשורת, ברובה המכריע, פשוט התעלמה מכך, כי היה לה, כנראה, הרבה יותר נעים להתרפק על המידע הרצוי לה של ירידת הליכוד מול עלית "המחנה הציוני". להערכתי, ברגע המכריע, ברגע הפקודה, וכשנתניהו אישית התגייס והצביע על הפרדוקס הזה, ההצבעה בקלפי נתנה את הביטוי הנכון לכתובת שהייתה כל הזמן על הקיר: העם לא מאס בביבי, הוא מעדיף אותו. ויומיים לפני הבחירות הייתה עדות מוחשית וחיה לכך. בעצרת הימין בכיכר רבין היו ככל הנראה כמעט מאה אלף איש (הרבה יותר מאשר בעצרת השמאל שבוע לפני כן) שזעקו "ביבי, ביבי". אבל, התקשורת פשוט העלימה את התופעה הזאת, וגם שיקרה במצח נחושה. בידיעות אחרונות והאתר שלו, דיווחו כי בעצרת "על-פי מקורות שונים" היו כ-20 אלף איש. זהו העיוורון, זהו הרצון שלא לראות ולא לדווח על המציאות האמיתית, וזאת השאיפה לראות רק אתת מה שאתה רוצה לראות. והנקודה השנייה עוסקת בהבנת בני האדם שחיים במציאות הישראלית. במה דברים אמורים? בסביון ובכפר שמריהו, למשל, "המחנה הציוני" זכה ברוב גדול מאוד, אחריו לפיד, רק אחריהם הליכוד ואז "מרץ". מקומות אלו, בהם חיים את החיים הטובים ביותר, נתנו את מרבית הקולות למפלגות שזעקו שהחיים כאן הם מחורבנים, שהכל לא טוב, שהכל רע, שמוכרחים שינוי, ואם הוא לא יבוא כי אז יירד עלינו החושך. פרדוקס! מה, התושבים שם, או בכל מקום שבע אחר סביב "נסיכות" תל אביב הצפונית ושלוחותיה בשרון הפורה, רוצים שאורח חייהם ישתנה? ככה זה כנראה בעולמנו: אלו שטוב להם יכולים תמיד לדבר כמה רע במדינה שלהם. הליכוד לא זכה רק בפריפריה! הוא זכה בכל הערים הגדולות במרכז שמחוץ לשרון: בחולון, ברחובות, בבת ים, בראשון לציון, בפתח תקוה, בנתניה, בחדרה, ובאחרות בצפון המדינה. ומה שמרתק הוא שבערי הספר, באותן ערים שסבלו מהחמאס ומחיזבאללה בזמנו, היה לליכוד רוב מרשים: אשדוד, אשקלון, שדרות, נתיבות, באר שבע, נהריה, קריית שמונה. "מסעודה משדרות", אותו מודל של השמאל התל אביבי "הליברלי והאינטלקטואלי", כנראה מבינה יותר בביטחון מאשר הגנרלים שלנו. היא מבינה, בשכל הישר שלה, שכל הדיבורים על ניצחון החמאס ב"צוק איתן" הם קשקוש. היא סומכת על צה"ל וגאה ב"כיפת ברזל". דברי ביבי על אירן והערבים לא מפחידים אותה, כי הם נראים בעיניה טבעיים. היא באמת ובתמים מפחדת מהערבים, עמם יש לה רק ניסיון דמים, והיא באמת חרדה מהאפשרות שפצצה גרעינית תיפול עליה יום אחד. היא זוכרת שביבי וגם בוגי הרמטכ"ל הזהירו בזמן "ההינתקות" שיפלו עליה רקטות מעזה, שעה ש"הגנרלים" הבטיחו לה שזאת סתם הפחדה! ויש לה מצרך נדיר: יש לה גאווה וכבוד. היא לא יכולה לסבול שכל הזמן מקללים את ראש הממשלה שלה, שלועגים לו; היא גאה במדינה שלה, למרות שמצבה הכלכלי אינו הכי טוב, והיא רואה במו עיניה שלא הכל רע; והיא בזה ליהירות ולהתנשאות שמפגינים כלפיה "אינטלקטואלים" מתל אביב מה לעשות ויש לה הרבה יותר שורשיות יהודית ותחושה שהיא חלק "מעם ישראל" מאשר לכל "האינטלקטואליות" שבוכות ש"גנבו להן את המדינה".. שמעתי בסוף השבוע את ח"כ לבני מסבירה, קצת בצורה מבולבלת, שההפסד של "המחנה הציוני" הוא שלא הבינו את הרגשות של "מסעודה", וזאת המשימה הבאה של "המחנה הציוני". איך תעשה זאת, איני יודע, ואני מסופק אם היא בכלל יודעת. דבר אחד אני יכול להעריך כמעט בוודאות: היוהרה של "הליברלים והאינטלקטואלים" התל אביבים לא תשתנה, אולי אפילו תגבר, ולכן הזעקה שלהם שבמדינה שלנו "הכל רע", רק תתחזק. במילים אחרות, לדעתי, הבנת המציאות שלהם לגבי המתרחש במדינה ובאזור שסביבה, תישאר לקויה.