חז"ל דייקו ודקדקו בסגנון ההוראה הציוויית שבתחילת פרשת צו: "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה", ואמרו: "אין צו אלא זירוז, מיד ולדורות". והרי זה פלא: "מיד" אכן משמעותי, אך מה הרבותא ב"לדורות" - וכי לא כל מצוותיה והדרכותיה של תורה הן "לדורות"?
דרך כלל רגילים אנחנו לחשוב שככל שדבר הוא יותר נצחי, שהוא אינו רק "לשעה" אלא גם "לדורות", הרי זו ודאי מעלה. לדוגמה: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה [לדורות] לא נכתבה" (מגילה י"ד). בשל כך, בידינו בסך-הכל 24 כתבי קודש, ואיננו מכירים בשמם אלא רק 48 נביאים ושבע נביאות, זאת מתוך למעלה מ-1.2 מיליון נביאים שעמדו להם לישראל במהלך הדורות (שם), זאת, משום שכאמור רובם ככולם לא היו אלא רק "לשעה" ולא "לדורות". עם זאת, האמת ניתנה להיאמר שלעיתים, "לדורות" הוא דווקא מגבלה, וביותר בכל שנוגע למנהיג ואיש ציבור שהרבים מתבוננים בדרכיו.
בכמה מקומות נתנה ההלכה דעתה להמליץ למנהיג ואיש ציבור, לרב ולתלמיד חכם, שיכלכל מעשיו בשום-שכל ובהרבה תבונה, שכן "ההמון" צופה ומביט, מאמץ ומחקה, בלא שתמיד יבין מה באמת מאחורי ההנהגה, אם קולא ואם חומרא ואם מצב מיוחד שאינו נודע לרבים. ביטוי מובהק לכך היא ההנחיה ההלכתית (בבא בתרא ק"ל): "אין למדין הלכה... מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה", היינו: שייאמר מפורשות שניתן ללמוד ולהסיק מאותו מעשה - "הלכה למעשה". אחרת, בהחלט יכול להיות שהרואה אינו מכיר את התמונה במלואה וממילא מגיע למסקנה שגויה.
בתמצית, זו הייתה הדרכתו של אבטליון (אבות א', י"א): "חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל". ופירש ר' עובדיה מברטנורא:
"שלא תניחו מקום למינים לטעות בדבריכם... שמא... תגלו למקום שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה... ויבינו מתוך דבריכם דברים שאינם הגונים... כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו, שאמר להם 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס', ואמרו הם: אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס, ויצאו למינות הם ותלמידיהם, ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום".
מובן מאליו ש"אין הכוונה שאין שאר בני אדם מוזהרים בכך, אלא שאם יפול ספק בדבריהם של חכמים יבואו השומעים לכלל טעות, מה שאין כן בדברי הדיוט שאין משגיחין על דבריו, לכן הזהיר יותר לחכמים" (תוספות יום-טוב, בשמו של החסיד הר"י ן' שושן). מכאן מקורם של מונחים הלכתיים כדוגמת "מראית עין", "אין מגלין אלא לצנועים", כמו גם אפילו הנחיה לחכם וצדיק שלא ינהג בציבור חומרות מסוימות.
על מורי ורבי הגאון ר' אברהם כהנא-שפירא זצ"ל מסופר (בספר "ראש דברך"), שאברך מישיבת מרכז הרב רצה שר' אברום יהיה אחד מהדיינים לפניהם הוא עורך את הפרוזבול. לבית דין צריך כידוע שלושה, והנה אחד מבניו של ר' אברום הזדמן לשם. הוצע אפוא לצרפו כאחד משלושת הדיינים, שהרי נראה שהלכה למעשה הרמ"א מתיר "קרובים" לעניין זה (חושן-משפט ס"ז), אך ר' אברום סירב לכך בכל תוקף. או-אז פנה האברך ואמר: "אז הרב פוסק שאסור לקרובים לשבת יחד בבית דין לפרוזבול?". לכך כבר לא יכול היה הרב להסכים: "כך אתה מבין מדברי? אז אם כך, תקרא לבני וישב עמנו מיד ונעשה את השטר", וכך אכן היה! כל זאת בשל החשש, שמא יקבעו בשמו כך הלכה לדורות.
משיק לכך אפיק נוסף של "לדורות", אשר בא לא פעם לידי ביטוי בדרשות רבניות לשבת הגדול. בשל החשש משמועות לא מבוססות, מחומרות ומהנהגות שגויות, הדגישו רבנים לא פעם את כללי האסור והמותר, מה עיקר הדין ומה אינה אלא חומרה, ובעיקר כיצד לנהוג הלכה למעשה.
למשל, בין "אזהרותיו" של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אותן היה מבהיר לציבור בדרשתו לשבת הגדול אתה מוצא גם המלצות מעשיות, כדוגמת: "יוכל לרסק [המרור] מבערב יום טוב ולכסות ולהניח פתוח איזה זמן שייצא המרירות הקשה... עצה מחז"ל שלא יזיק המרור הוא להכין כוס חמין לשתות אחריו... מי שאינו יכול לאכול כזית מצה, מפני השיניים שחסרים לו, ישרה כמה פרוסות..." ועוד. ידע הרב בשומעי לקחו, שהם עלולים "להדר" ולסכן עצמם - הדגיש להם אפוא מה ההנהגה הנכונה, "לדורות".
