היכונו למלחמת עצמאות שנייה, הפעם מול היושב בבית הלבן, ותודה לאל רק בשדה הקרב הדיפלומטי ואולי גם הכלכלי. יהיו מי שיאשימו את נתניהו בגרימת מה שיכנו "הקרע עם ארה"ב", ולא יחסרו להם נימוקים: נסיגתו החלקית מן המדינה הפלשתינית, קריאתו שהערבים נוהרים לקלפיות, נצחונו בבחירות שסיכל את תוכניותיו של אובמה, ועל הכל - כוונתו להקים ממשלת ימין צרה בניגוד לדפוס המקובל, שממשלת ימין תפקידה לשמש כקבלן ביצוע של השמאל. וכבר הרימו גבה בתקשורת העוינת, הייתכן שנתניהו ירכיב
ממשלה בלי "עלה תאנה" או "מלבין" (במלים אלה!) מן השמאל כמו למשל מסירת תיק הביטחון לברק ותיק המו"מ עם הערבים ללבני, כמו קווי יסוד שיהיו מקובלים על הבית הלבן. ועוד יש לאובמה חשבון עם נתניהו על הנאום בקונגרס האמריקני ועל הבושות שהוא עושה לו בעניין האטום האירני.
אלא שכל אלה הם רק תירוצים. אובמה הוציא על המחנה הלאומי בישראל, ועל נתניהו כמי שעומד בראשו, חוזה מן היום הראשון לכניסתו לתפקידו, ואת איבתו כלפינו לא ניתן לשכך אלא ע"י מילוי כל מאוויי הערבים. מפני שתודעתו של אובמה מקובעת ללא תקנה ב"עולם השלישי", המוסלמי והערבי ובגופים היהודיים והישראלים המשרתים אותם, כגון '
שלום עכשיו'.
אמת נכון, אני ראיתי סכנה בהליכת נתניהו לנאום בקונגרס, בגלל ההתערבות בפוליטיקה האמריקנית הפנימית, אולם גם הימנעות מלנאום לא הייתה משנה את התוצאה הסופית. מפני שאובמה שריין לו את השנתיים האחרונות של שלטונו שבהן הוא אינו תלוי עוד בבוחרים, בתורמים, במפלגה - כדי ליישב את החשבון עם היהודים החצופים ולהשאיר אחריו כמורשת - את המדינה הפלשתינית.
לכן "העיון מחדש" שאובמה מנפנף בו עכשיו הוא לאמיתו של דבר חלום ישן. אובמה אינו חש את עצמו כחלק מן "העולם הראשון", הלבן, השבע, בעל העבר הקולוניאלי. הוא חוזה אמריקה צבעונית המשתייכת לעולם השלישי, המנוצל, קורבן הקולוניאליזם הישן והחדש גם יחד. את השתייכותו הרגשית חשף כשהתבטא שהמוזיקה הכי מתוקה באוזניו היא קריאת המואזין. מעשה שהיה: מיד לאחר כניסתו לחדר הסגלגל, הוא סילק משם פסל ראש של צ'רצ'יל, מתנת אנגליה, ובגסות שלח אותו בחזרה. למה? מפני שאביו של אובמה היה אפריקני מקנייה וצ'רצי'ל, כראש ממשלת בריטניה, דיכא את מרד ה"מאו-מאו" שפרץ שם. הנה כי כן, ליבו של האיש עם עמי אפריקה וכך גם עם הערבים, ולכיוון הזה הוא מנתב את אמריקה.
בתמונת העולם הזו, ישראל בהכרתה ובמהותה היא אי-מערבי, "לבן", בתוך ים מזרחי "שחור", ובחלוקה הזאת - בעיני אובמה הערבי הוא ה"שחור" וממילא 'משלנו', ואלו הישראלי - שלוחה של אירופה, בעלת העבר המוכתם בקולוניאליזם, כיבוש ודיכוי העמים הצבעוניים עד כדי הפיכתם לעבדים, ומשהו מכל זה היא עושה לפלשתינים. לא חשוב שהערבים היו והינם גדולי סוחרי העבדים, ולא יועיל שנצטדק שגם אנחנו מוצאנו מהמזרח, גלינו למערב ופשוט חזרנו, ובכלל, לפחות מחצית מאיתנו הם בעצמם בני המזרח. "ווילה בג'ונגל"? בעיני אובמה הווילה הזאת צבועה לבן.
התודעה הציבורית רואה את המציאות דרך דימויים וסמלים ובתחום הזה היכו אותנו הערבים שוק על ירך בעזרת ההמצאה הגאונית ששמה "פלשתין". הם לא רק המציאו את עצמם כ'עם פלשתיני', אלא גם הפכו את 'חזון' פלשתין העצמאית לתנועה מהפכנית אוניברסאלית, סמל לשחרור כל מדוכאי תבל. סיסמת "שחרור פלשתין" נעשתה סימן היכר לאנטי-מערביות עם טעם-לווי של רדיקליזם כלכלי ומעמדי. די לצעוק 'פלשתין' ולכרוך כפייה מסביב לצוואר כדי לבטא השקפת עולם שלמה, ששנאת ישראל היא במרכזה. כמו האייקון של צ'ה גווארה, המגדיר ללא מלים - מי אתה, מה אתה ולאיזה מחנה אתה שייך.
לאובמה יש שנתיים, עד לבחירות 2017, כדי להשאיר מורשת בתחום החשוב לו באמת, שבו 'פלשתיין' מככבת כיעד עיקרי לכיבוש. אובמה יראה את כהונתו ככישלון, או לפחות לא יראה אותה כצלחה, אם תסתיים ללא הקמת פלשתין עצמאית. הוודאות, שיום קומה של המדינה הזאת יהיה בהכרח תחילת ספירתה לאחור של המדינה היהודית, היא דאגתו האחרונה.
לכן, מה שנתניהו וכל מנהיג ישראלי אחר לא יעשו, גם אם יצעדו על אצבעות רגליהם או יזחלו בפני אובמה על גחונם, את הברירה האכזרית הזאת לא ישנו: מדינה פלשתינית מיד או התנגשות חזיתית עם הבית הלבן.
במאבק הבלתי נמנע הזה אין לנו סיכוי, כל עוד ראש הממשלה הישראלי בעצמו מצדד במדינה פלשתינית. מפני ששואלים אותו - אם גם אתה בעד, מדוע אין תוצאות בשטח? למה אתה מחכה? ואיך אתה נותן ל
מתנחלים לבנות בשטח שאתה מודה שאינו שלך? התוצאה היא שהוא יוצא מתעתע, בלתי רציני, ערמומי, מתחכם, שקרן - כל מה שאנטישמים אוהבים לייחס ליהודים. בסוף - זה אינו מקל מן הלחץ אלא רק מוסיף עליו. מאידך-גיסא, לו הציג את עמדתו האמיתית השוללת מדינה פלשתינית - קודם כל ידידי ישראל, ויש הרבה כאלה, היו יכולים לעמוד לצידה בגלוי. כל עוד גם הוא נראה סוגד לאליל הפלשתיני, מה הם יכולים לומר?
ואשר למתנגדי נתניהו, אם יעמוד בגלוי על עקרונותיו הם לא יחדלו מלשנוא אותו, אך גם אם לא יכבדו אותו - לפחות לא יבוזו לו כמו שהם עושים היום.
אנחנו או פלשתין - זו מלחמת העצמאות השנייה שלנו, ובה שוב - כמו בכל הכרעה מוסרית גדולה - היהודים, הפעם בארצם, עומדים בראש בני האור.