גם אם מאז השנים שלאחר השואה, התקיימו יוזמות ממשלתיות או מקומיות רבות לשיקום היחסים בין יהודים לגרמנים - כיום מתרחשת תופעה חדשה, בה נתקלתי כשהוזמנתי להשתתף בעצם ימים אלה, ימי הפסחא וחג הפסח ב"מצעד החיים - שווביש האל-2015": בני משפחות גרמניות שוברים שתיקה רבת שנים, פונים מיוזמתם לארכיוני המלחמה ומגלים מי מבני משפחתם היו פעילים בו. בהזדמנויות של מפגשים יזומים עם יהודים - הם פונים ומבקשים סליחה על מעורבות משפחותיהם בשואה:
"אני רוצה להביע בפנייך סליחה מעומק הלב - אני מתנצלת בפנייך באופן אישי על מעשי משפחתי תחת המשטר הנאצי" אמרה לי בשבוע שעבר אימרגרד שניידר, אחת ממשתתפות "מצעד החיים" הראשון שנערך בעיירה שווביש האל, בצפון אזור באדן וירטנברג (38,000 תושבים), מצעד חיים כמשקל נגד למצעד המוות שהתרחש שם בדיוק לפני 70 שנה .
זה קרה לא רק לי, לאחר שדיברתי באירוע הפתיחה שהתקיים יום לפני המצעד, בזכות המאבק בשכחת מוראות המשטר הנאצי. כבת למשפחת ברלינגר, אחת המשפחות הוותיקות בדרום גרמניה, שאחד מבניה שימש כרב העיר עד לעליית המשטר הנאצי - הוזמנתי למצעד החיים כדי שאייצג את הקשרים בין גרמנים ויהודים תושבי המקום לשעבר ברוח אבי, שמעון ז"ל. אבי היה מורה צעיר ופעיל למען הקהילה בעיר שווביש האל והסביבה עד ליל הבדולח, בו נעצר ונשלח למחנה הריכוז בוכנוולד; לאחר שניצל ממנו בעור שיניו, בדקה התשעים, התנדב לשרת בצבא הבריטי ובנה את חייו בארץ. אבי נענה ליוזמות העיר שווביש האל ופעל במשך שנים רבות לשיקום היחסים בין תושבי האזור היהודיים והגרמנים; בין היתר הרצה בבתי ספר מקומיים על מה שעבר עליו בימי השואה. כמו-כן פרסם בהוצאה מכובדת ספר על 400 שנות חיי היהודים בכפר הולדתו
1. על שמו קרוי מבנה המוזאון היהודי Rabbinates Museum ביישוב הסמוך בראונסבאך.
"לבוא ולהיות אתכם בצעדה שנועדה לשמר את זיכרון הנספים - במחנה הריכוז - זהו בגדר המעט שאוכל לעשות ברוחו של אבי" - היו דבריי בטקס, שהובילו לתגובות המפתיעות של התנצלות בדמעות.
מכים על חטא
שניידר ואחותה התאומה נגשו, כמו יותר ויותר בני משפחה גרמנים, לארכיון המלחמה הגרמני בשטוטגרט, לאחר שנים רבות של התעלמות, וגילו כי אביהן היה פעיל במחנה הריכוז דכאו, משנת 1944 עד לסוף המלחמה.
ד"ר ניקול הובר, רופאה במחלקה הפנימית של אחד מבתי החולים בעיר וממארגני הצעדה, התנצלה גם היא בפני על השתייכותה למשפחה שהייתה פעילה במשטר הנאצי, בתום דבריי בטקס.
כמוהן הכה על חטא, בפגישתנו הראשונה לפני אירועי הצעדה, לוץ הושמן, מייסד קרן "אבא" שהזמין אותי להשתתף במצעד, והתוודה שאביו היה נאצי, שודאי הרג יהודים. "בבית שתקו ביחס לכל התקופה ההיא" סיפר. באמצע החיים חווה משבר מקצועי ואישי. הוא עבר תהליך חזרה לאמונה הנוצרית ולאחר שראה ברכה בשיקומו והכפיל את רווחיו בשנה אחת - יסד את הקרן, הפועלת לקיום שורת אירועי מצעד החיים בעיר שווביש האל.
הושמן והובר עסקו בטכס הפתיחה למצעד, שנערך ביום שלפניו, בקשר ההיסטורי היהודי גרמני.בין היתר הוצגו סרטים דוקומנטרים שתיעדו מצעדים קודמים - "מצעד החיים אוקרינה 2010" "מצעד החיים פולניה 2015" ואירועים דומים נוספים - על-מנת להמחיש את המאבק בהשכחת המשטר הנאצי ואת סבל קורבנות השואה. השיר "רחם" שהושר בפי קורבנות השואה לפני שנרצחו בוצע על-ידי מוסיקאים צעירים. רב המקום שלח ברכה למצעד. ההיסטוריון הנס פטר מולר הרצה בנושא "מאנטישמיות לרצח עם" על התהליך ההדרגתי של התגברות האנטישמיות מאז המאה ה-19 והמרתה לפקודות מעשיות של השמדה בתקופה הנאצית. כך, פירט את תהליך מימוש תקנות נירנברג מיום 15.09.1935 לאירועי ליל הבדולח באזור, בשנת 1938. "גם המאמינים המושבעים ביותר של היטלר, יכלו כבר אז להיווכח באופיו הפלילי של המשטר"- טען מולר. לאחר דקת דומיה הדלקנו שישה נרות לזיכרון ששת המיליונים שנספו באתר. ורדים לבנים ניתנו לנו, האורחים היהודיים.
מחנה הריכוז בעיר שווביש האל
חשוב לציין, בהקשר למצעד החיים - כי במשך שנים רבות לא היה ידוע דבר קיומו של מחנה הריכוז הזה, הסמוך לתחנת הרכבת בשווביש האל; הוא נקבר עמוק בין קפלי התודעה של תושבי המקום לאחר המלחמה. הראשון שפרסם את עובדת קיומו של מחנה ריכוז בעיר שווביש האל-30 שנה לאחר ששוחרר - היה עורך העיתון המקומי אז, העיתונאי והסופר מיכאל קוזיול, תושב העיר. לדבריו שמע במקרה מפי מישהי - שגרה בחווה סמוכה למחנה, שגם בעיר זו היה מחנה ריכוז. "כל אחד שגר בסביבה יכול היה לראות מה מתרחש בו. כל מי שנסע ברכבת ראה עגלות של נספים במחנה שעברו ביישוב הקטן הסנטל, הסמוך לעיר שווביש האל, לעבר בתי קברות בסביבה - הכול נעשה לעיני כול. אך רק אישה אחת, מכול אלו שהיו עדים למתרחש, אישרה שאכן היה מחנה ריכוז במקום. חשתי מרומה" טוען קוזיול. כאשר פנה בראשית שנות השבעים לארכיון העיר בשאלה האומנם היה מחנה ריכוז נענה בתשובה שלילית חד-משמעית. הוא החל לחקור את הנושא ופרסם ידיעה ראשונה בשנת 1972. בעקבות מידע נוסף שהצטבר פרסם מאמר מקיף יותר בשנת 1975. בשיתוף עם תלמידי בית הספר התיכון לודויגסבורג שבאיזור, המשיך לחשוף את פרטי המחנה ולבסוף פרסם ספר אודותיו בשנת 1986.
מאז גילוי דבר קיומו של המחנה ועד להכשרת האזור בו שכן לאתר זיכרון, והקמת גל עד לזכר הנספים, עברו שנים רבות. הצריפים בהם הצטופפו האסירים מסומנים עתה באתר הזיכרון. לא מכבר הוקם ועד ציבורי לשימור זיכרון הנספים במחנה. הועד קיים אירוע זיכרון משלו ביום א' שעבר, בו הרצתה ד"ר עידית גיל מן האוניברסיטה הפתוחה בתל אביב על צעדת המוות שהתקיימה במקום סמוך לשחרור בנות הברית. על-פי הנתונים הובלו 2000 גברים יהודיים בשנת 1944 מראדום שבפולין, דרך מחנה אושויץ לעבר מחנה ריכוז אחר באיזור, וויילינגן. 800 אסירים ממשלוח זה הובאו למחנה הריכוז הסנטל. תוך 6 חודשים מתו 150 מהם ברעב ובעבודת פרך. 32 נרצחו על-ידי שומרים. רבים אחרים נפטרו ממחלות ובצעדת המוות.
רוח קרה שרקה בין עמודי הזיכרון לכל אחד מן הנספים במחנה, בזמן הרצאתה של ד"רגיל, שפירטה את מערך המחנות, הגיטאות וההשמדה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. חשכת עננים כהים נעה מאיימת, כשחברי שלישיית הקלייזמר "אה לה כרט", לבושי חליפות שחורות וחולצות לבנות מיישוב קטן סמוך, (קירכברג) ניגנה נעימות יהודיות.
אך גרוע כמובן לאין שיעור היה שם המצב לפני 70 שנה, עבור הפליטים היהודיים שבמחנה הריכוז. עבורם, עובדי כפיה מוכים ומעונים, החל בדיוק אז, ביום 05.04.45 מסע המוות לכיוון מחנה הריכוז דכאו שליד מינכן- במרחק מאות קילומטרים. ד"רגיל דיווחה, בין היתר על-פי יומן של אחד האסירים, יוסף גיסר, שנשתייר, ומכתב של אסיר נוסף, דוד צייטלין שאינם בין החיים, כי התנאים בהם הוחזקו היו איומים כמו במחנות ריכוז רבים: שלושה אסירים התחלקו בשמיכה אחת, בחורף המקפיא. מחלות פשו במחנה. היה זה מחנה שנועד לחסל את אסיריו בעבודת פרך, או כפי שהגדיר זאת בפירוש שר המשפטים הנאצי ד"ר טיראק Tierack") "Vernichtung durch Arbeit)- "השמדה באמצעות עבודה"- במסמך שהפיץ לאחר שיחה עם היינריך הימלר, מיום 18.09.42. על האסירים, שהיו מורים, בעלי מלאכה, סוחרים, תעשיינים ורבנים הוטל לדאוג להמשכיות תחזוקת מכונות המלחמה הנאציות.
מלבדי הזמין הוזמן למצעד החיים ניצול שואה מפולין, יאנוש קלינג. כחלק מאירועי מצעד החיים, התקיימה הרצאה בנושא ההיסטוריה והאקטואליה של האנטישמיות. בחודש מרס שקדם למצעד, הוזמנה הציירת הישראלית ניצולת מחנה ברגן בלזן מרים עצמון, שתמונותיה מוצגות בגלריות ובתערוכות ברחבי העולם, לעבודה משותפת עם ילדי העיר. כאורחת הקרן נפגשה עצמון עם 7000 תלמידי בתי הספר של העיר וסביבתה, וקיימה עימם סדנאות. תערוכה מיצירותיה, המתעדות את אימי השואה, וכן קיר עבודות התלמידים מוצגים עד ה- 19 לאפריל במוזאון העיר "Hallisch Frankishen Museum". "אינני באה בהאשמות. אני רוצה שתיקחו אחריות באשר לעבר; שתסתכלו לי בעיניים, כפי שאנשים מביטים זה בזה" אמרה לתלמידים.
אירוע תפילה והנצחה לנספים
מצעד החיים התקיים ביום שני שעבר 06.04.15, מאתר מחנה הריכוז לשעבר הסנטל - הסמוך כאמור לתחנת רכבת מקומית - עד לכיכר העיר המרכזית של העיר שווביש האל. 150 משתתפים, גרמנים בני האזור ואנו, שני מוזמנים מישראל ומפולין, צעדנו בדממה אחרי נושאי שלושת דגלי גרמניה, ישראל ופולין, מהלך שעה וחצי, כמעט בלא מילים, במילמולי תפילות חרישיות, שירה חרישית בעברית ואף תקיעות שופר-ומדי פעם נעצרנו ליד אתרים מיוחדים - כמו בית הכנסת שנשרף כולו בליל הבדולח ביישוב הקטן שטיינבך, ביתו של רב העיר דאז, יעקב ברלינגר, ועוד. המצעד הסתיים בכיכר העיר, ולאחריו נערך טקס סיום בהשתתפות להקת ריקודים ישראלים וארוחה כשרה.
"צעדת החיים ממחנה הסנטל לעיר שווביש האל השנה לא הייתה הפגנה פוליטית - אלא היוותה אירוע תפילה והנצחה לנספים" סיכם הושמן את שורת האירועים.."חשוב לנו לזכור, להכיר את העבר ולהתחייב ל"לעולם לא עוד", כנגד האנטישמיות החדשה, לשבור את השתיקה בקרב המשפחות הגרמניות שלנו, לקדם בברכה חיים יהודיים בעירנו ולתמוך במדינת ישראל."