העכבר ששאג

בתהליך כינון והרכבת הממשלה ה- 34 של מדינת-ישראל ראינו לא מעט מחזות אבסורד, מהם חיוביים כהצלחתו של ראש הממשלה להתאושש ממציאות קשה בסקרי דעת הקהל שאר ביקשו להספידו עוד לפני הבחירות, דרך מחול השדים של המו"מ הקואליציוני והמרוץ הנפסד אחר הג'ובים של ח"כי הליכוד ועד לנאום ה"עליהום" של ראש האופוזיציה על ראש הממשלה, שאותו אני מכנה להלן "העכבר ששאג". מטבע הדברים, קואליציה של 61 ח"כים מייצרת מציאות לא פשוטה. היא עצמה הינה תולדה של שיקולים שרובם זרים לעניין המרכזי לכל תנועה ציונית שאינה עושה שקר בנפשה ואינה מתעתעת באחרים. המציאות ההזויה הזו נוצרה בכר במערכת הבחירות האחרונה, כאשר קבוצה פוליטית שרובה פוסט-ציונים - חלקם מוצהרים וחלקם מחופשים - מכנה עצמה "המחנה הציוני". אם זה לא היה מעציב ניתן היה לגחך על כך במלוא פה. אם אינני טועה היו בנצרות זרמים ודומני שבחלקם הם עדיין קיימים שראו עצמם כיהודים החדשים או תחליף המשופר ליהודים הישנים "שחטאו". באותו אופן שראו "בברית החדשה" את החלופה המתוקנת ל"ברית הישנה", שאלפיים שנה מאוחר יותר עדיין שומרת על עליונות מובהקת כמעט בכל תחום תיאולוגי או מוסרי. המהומה הלכה וגברה ככל שהתקרב מועד פרסום הרכב הממשלה והצבעת האמון בה בכנסת. את החלק האחרון של מחזות האבסורד התחילו דווקא חברי הליכוד. בדרך מעניינת אך מוזרה, הצליחו לשחק את משחק ה"אתה בחרתנו" הקטן, שמשחק השמאל הישראלי עוד מן הימים שטרם קום המדינה. חברי הליכוד שכחו שבחירתם לח"כים מטילה עליהם שליחות ולא זכות לג'ובים. המרוץ המטורף והמכוער לו היינו עדים אתמול, לקראת שעת ה-"ש", היה שיא חדש של כיעור עסקני. ובין בין שני הכעורים - הכעור העסקני והכעור החמור יותר, הפוסט-ציוני - כולנו מסכנים מפעל התקומה הלאומית של עם ישראל. אחרי ההסתאבות הישנה שהסתיימה בפילוג בליכוד ובמפלה קשה בבחירות לכנסת ה- 15, (1999). תקווה זו ספגה מכה קשה במחזות האבסורד אמש. רוב הח"כים של הליכוד הוכיחו שיש להעמיד סימן שאלה גדול מאוד על מידת התאמתם לתפקידי שרים בממשלת ישראל, והחשבון הזה עוד יוגש להם. האובססיה המיניסטריאלית יצרה אבסורד שלילי נוסף, והוא יצירת משרות ומשרדים פיקטיביים, מיותרים, חסרי ערך ותכלית, שכל יצירתם הייתה תרגיל בהשקטה פסיכולוגית שעשה להם ראש הממשלה, במטרה להגיע ללא סחבת נוספת לתכלית של הקמת ממשלה ומעבר מן התפל לעיקר - ניהול מדינת ישראל על שלל בעיותיה. המשרדים הפיקטיביים מייצרים שרים פיקטיביים, ושרים פיקטיביים מחוללים גלים חסרי מטרה ותכלית, אבל אינם מצליחים להטעות איש לחשוב שהם משהו אחר ומביאים תועלת לעם ישראל. פיקציה, היא פיקציה, היא פיקציה ומי שהאגו ולא התכלית עמד בראש מעייניו, עתיד להעלם מן הטריבונה הפוליטית הלאומית שלנו. כך בדרך כלל היה וכך גם יהיה. הנושא כאן איננו הצביעות של לפיד, שהטיף מוסר לכל העולם ובני דודו, כאילו 18 שרים הממשלה זהו מספר קדוש. גם העובדה שדרש והצליח לעגן עניין זה בקדנציה הקודמת בחוק- יסוד גם-כן באמצעות סחטנות פוליטית, אינה מעלה ואינה מורידה, וכבר היו דברים מעולם. צרכים אמיתיים גוברים בדרך כלל על פורמולות אנכרוניסטיות למצב נתון. הצביע נכון ראש הממשלה על המציאות הקשה המובנית אל תוך שיטת הממשל הנוכחית, ועל הצורך לתקנה. אני מקווה שאכן יפעל לכך בהקדם ובנחישות, וכבר בבחירות הבאות נתנהל במתכונת אחרת ולקראת סדרי ממשל משופרים. למעט משרדים גדולים ומורכבים במיוחד, דוגמת משרד הביטחון, האוצר, החינוך, התשתיות הלאומיות (כולן) ואולי עוד משרד אחד, ניתן לאחד משרדים אחרים ולצמצם את מספרם הכולל. אולם ככל שהמשרד גדול ומקיף יותר הוא דורש מנהיגות רצינית יותר, וכאן יש לנו בעיה ברמת ואיכות ממלאי תפקידי השרים כיום ובעבר. והתיקון בשיטת הממשל עליו מדבר ראש הממשלה צריך לתת את הדעת גם על כך. בעקרון גם 15 שרים מספיקים, כשלכל משרד גם סגן שר אחד במשרה מלאה ולראש הממשלה סגן ומ"מ קבוע. לאחר שראש הממשלה עלה לדוכן, ורוב הח"כים הערבים הוצאו או יצאו מפני שהתפרעו וצעקו באולם ולא שעו לאזהרות היו"ר, קרא רה"מ את "מגילת המינויים" והתקשורת המתסיסה סקרה את פרצופיהם של "המאושרים" ו"האומללים" החדשים - מי שזכו בפיס ומי כשלו בו כביכול. וראש הממשלה הוסיף מספר מילים בעיקר על הצורך לתקן את ליקויי שיטת הממשל הקיימת, ואז הגיע רגע השיא של מחזה האבסורד. לדוכן הנואמים עלה ראש האופוזיציה הישן - חדש ופתח במתקפה מילולית רצחנית על ראש הממשלה, למעשה מתקפה אישית במהותה. ובבת אחת חזרנו לימים המכוערים של מסעות השיסוי וההשמצה של תקופת הבחירות, רק עם הרבה יותר ארס, הרבה יותר מרירות ותסכול והרבה יותר איומי-סרק והתלהמות מעושה. דומה שכל האכזבה של הרצוג מכשלונו בבחירות האחרונות גולם בשפה הבוטה ביותר התוקפנית ביותר, אבל גם השקרית ביותר וההזויה ביותר בנאומו. ובתוך הדברים ייחס לעצמו הרצוג מה שמעולם לא היה לו ולא היה שלו. למשל את הקמת המדינה. פתאום הפך לנציגו וממשיך דרכו של בן-גוריון. פתאום שכח שבן גוריון, עוד בהיותו ראש ממשלה "גילה" את האופי השקרי והתככני שפשה במפא"י של אותם ימים והחליט לעזוב את המפלגה ולהקים מפלגה אחרת (רפ"י). כבר אז החלה הטרנספורמציה הפנימית שברבות הימים הובילה להרפתקאות קו בר-לב ששימש יסוד ורקע להתפתחותם של המיליונרים החדשים הראשונים על גבן של עבודות עפר מיותרות, יקרות וחסרות תכלית בסיני. כבר אז נזרעו זרעי הכשלון שלימים הביאו למחדל יום הכיפורים ולמכה הצבאית האדירה שחטפה ישראל תחת הנהגת ממשיכי דרכו של בן-גוריון שהרצוג רואה עצמו אחד מהם. נכון, בין שתי התקופות - פרישת בן-גוריון ממפא"י וכשלון מלחמת ההתשה ש"הכינה" את כשלון יום הכיפורים - התחולל במקומותינו נס מלחמת ששת-הימים. תוצאות מלחמה זו היו מהפך במעמדה של ישראל האזור ובעולם, ובעיקר בעולם היהודי, וזימנו שעת כושר ציונית מן המעלה הראשונה. שעת-כושר זו הוחמצה ולאחר כשנתיים מתום אותה מלחמה לא נותר ממנה הרבה. בעוד היהדות הדתית לאומית מחוללת תנועת התישבות מפוארת ביש"ע בעקבות ובהשראת אותו הישג. מחוללים ממשיכיו כביכול של בן-גוריון רגרסיה אידיאולוגית בציונות, בזיקה לארץ ישראל וירושלים, בחברה הישראלית וממציאים את הפוסט-ציונות. בן-גוריון, לאחר שפרש מפוליטיקה נשאל לא פעם על עמדתו בעניין המשך ההחזקה בהודי ושומרון לאורך זמן. אפילו בראיה של אותם זמנים, ואיש אינו יודע מה היה חושב כיום, אמר שהוא מוכן להחזרת שטחים אלה לשליטה ערבית בתמורה לשלום מלא, אבל הדגיש וחזר והדגיש שאין מדובר בירושלים. את אי-כיבוש ירושלים במלחמת העצמאות הגדיר "כבכיה לדורות" אולם משעברה לשליטת מדינת ישראל עמד על כך שאין לוותר עליה אפילו במחיר שלום. הרצוג כידוע איננו איש קטנות. הוא הולך תמיד בגדולות, אבל עושה זאת בדיבורים בלבד ולרוב גם בחצאי-אמיתות. ולכן הרצוג מדבר על בן-גוריון, אבל שוכח את מנותיו העקריות. בן-גוריון ומפא"י של בן-גוריון הם לדידו פסדה שראוי להתגדר בה. אבל לאחר שהתגדר בה הוא פונה לשמוע את קול אדוניו מוושינגטון. והאמת היא שאלה היו ונותרו אדוניו במשך כל הזמן. מעולם לא שמעתי מפיו, וגם לא בנאום השטנה האחרון מה טוב לישראל ומה מכך הוא מתכוון לבצע. הנימוק תמיד הוא מה יגידו אחרים על מה שרוצה העם היהודי או מגיע לו. טוב שדיין לא אימץ את תאוריית הלחי השנייה הנוצרית, כמדיניות תגובה ישראלית לטרור הערבי. אם ימתין מספיק זמן ימצאו באירופה או בארה"ב מי שיציעו לנו גם זאת. עם כושר עמידה כזה של הרצוג, הדבר ממש מתבקש. ובנאום השבח העצמי, שהוא ניגוד מובהק לדימוי "הנורא" של נתניהו, שוכח הרצוג לומר שמלחמת לבנון הראשונה הייתה תחילת כרסום האחדות הלאומית בישראל אל מול פני אויב. שסרבנות שירות נולדה בבית המדרש שלה ושל השמאל הקיצוני המסתופף לידה ובחסותה. וגם ההשארות המיותרת לאחר מכן בוצעה במשך שנים לא מעטות בהנהגתו הצבאית של רבין. שהבריחה מלבנון בשנת 2000, שהולידה את האינתיפאדה השנייה, גם היא מעשה ידי הציונות החדשה של מפלגת העבודה, וכך גם הסכמי אוסלו הידועים לשמצה. וללא תמיכת העבודה בשרון (יוצא חלציה) לא היינו עוזבים את עזה ומפקירים אותה לחסדי החמאס. וכי מי שיושבת על ידו במחנה הציוני, צפי לבני, היא מאדריכלות הכשלים שלחמת לבנון השנייה, והחלטה 1701 של מועצת הביטחון להניחה את היסוד לשליטה המוחלטת של חיזבאללה בדרום לבנון, להתעצמותו הבלתי-רגילה ולהפיכתו לאיום אסטרטגי על העורף הישראלי. ואז אנו מגיעים לשיא הנאום: מצעד האיומים: ופתאום שוכח הרצוג שהוא מדבר בכנסת. הוא מדבר אל הכנסת, הוא מדבר אל ראש הממשלה בנוכחות נשיא המדינה והמחזה כולו משודר בעולם כולו.

ופתאום הוא מאבד את העשתונות והשיפוט ונזכר ביועצי התקשורת שיעצו לו כנראה לגלות נחישות, אסרטיביות, ונחרצות והוא מודיע לראש הממשלה שיש לו "גייסות", לא גייסות צבאיים רחל"צ גייסות נאמנים לערכים שהם מחוץ לדמוקרטיה, מעבר לדמוקרטיה ותחליף לדמוקרטיה. הם העקרונות שהוא, הרצוג, מאמין בהם, ואם יעז נתניהו לדבוק בעקרונותיו שלו, גם אם יעשה זאת בדרך דמוקרטית מובהקת, באמצעות המנגנונים שהעמיד לרשותו העם בבחירות האחרונות, הוא, הרצוג ימנע בעדו מלממש את רצון העם בעזרת גייסותיו. מחזה אבסורד אנטי-דמוקרטי ממין זה עדיין לא שמענו בכנסת ישראל.

מלבד איום בנשק חם, אין איום חריף מזה במלחמה - העכבר ששאג, עלה בזכרוני מיד הביטוי למשמע דבריו אלה. הפרוטוקול אינו מתיר לענות תשובה לדברי ראש האופוזיציה, אבל כאן התבקשה בהחלט תשובה, אוני מקווה שראש הממשלה ימצא את שעת הכושר לומר אותה באופן הברור ביותר. המחנה הציוני (לשעבר), מתקרב בהדרגה ובהשפעת התיסכול על כשלונותיו הדמוקרטיים בקלפי, למצב שבו יתנה את כפיפותו לדמוקרטיה ולכללי המשחק הדמוקרטיים בכך שישרתו אותו כתנאי לכך שיציית להם. חובה על הכנסת והממשלה לשרש מגמה זו מיסודה. אחת הדרכים ואחד האמצעים הוא להוביל תהליכי חקיקה וניהול שינהיגו את השינויים שבהם חפצים המוסדות המוסמכים בישראל; אם אפשר בהדברות שאיננה ניסיון להטלת וטו - בבקשה. ואם לאו, באמצעות מנגנון ההכרעה הדמוקרטי של החלטות הרוב. חייבים לווסת מחדש ולאכן את פרושם של מושגי-יסוד בחיי חברה דמוקרטית שהשתבשו במדינתו בהשפעת אנרכיסטים פוסט-מודרניים או אליטות שעבר זמנן. באותה התפרצות של אדנות ושליטה כביכול של הרצוג, לא שכח להעטות גלימתו גם על הנציגים הערבים של הרשימה המשותפת החדשה בכנסת. מפלגה זו מורכבת מ-4 מפלגות ישנות שהתאחדו טכנית לרשימה משותפת לצורך הבחירות האחרונות, בעקבות העלאת אחוז החסימה. ואכן מפלגה זו הפכה לשלישית בגודלה בכנסת החדשה. בראשה הועמד איימן עודה, ואני חייב להודות ששמעתיו מדבר כבר מספר רב של פעמים, והאיש עושה רושם מצויין. לא כל מה שהוא אומר מקובל עלי, אבל נדמה לי שהוא מייצג כיוון חדש ודרך חדשה בציבור הערבי ובייצוג הפרלמנטרי שלו, שאיתה אפשר אולי לבנות שפה משותפת במשך הזמן. את התמונה החיובית הזו קלקלו במעמד השבעת הממשלה שניים: הרצוג, שביקש לנכס לעצמו את ערביי ישראל, ובכך הוא גורם להם נזק, ומספר ח"כים ערבים ותיקים ממפלגות ישנות, שהתלהמו והתפרעו בראשית דבריו של ראש הממשלה עד שהורחקו ע"י יו"ר הכנסת. גם אלה מסכנים שתוף-הפעולה היהודי-ערבי, משום שהם אינם מצטיירים כבר זמן רב כשותפים אלא כאויבים ובמקרה הטוב כיריבים חריפים. אני מציע לראשי הרשימה החדשה לעשות בה סדר ולנסות למצות את הפוטנציאל החיובי, במקום לחדד, והבליט ולהחריף את השלילי והמפריד. הרצוג כבר הראה היכן הוא עומד - בצד המתסיס, כמובן. אל נא יתפתו לו. לסכום, את מחזה האבסורד האולטימטיבי בטקס השבעת הממשלה ה- 34 סיפק ראש האופוזיציה. אני לא מצאתי בהתלהמותו שום נימים חיוביים לשינוי שעושה אותו למועמד טוב יותר לתפקיד ראש ממשלה. ההיפ הוא הנכון. בעוד נתניהו שומר על איפוק, ונכר שהיה קשה לו בכך, הרצוג התיר את חרצובות לשונו ללא שום רסן. אילו הייתה בדברים אמת אוביקטיבית, ניתן היה להבין זאת, אף כי גם אז היו הדברים מוגזמים. אבל כל מה שהיה בהם זו השקפת-עולם אנכרוניסטית, מוכרת, רוויית כשלונות עבר ואספירציות שנכזבו. זו לא תוכנית מדינית ולא מנהיגות ראלית. אם אלה אמורים לשמש לו כרטיס כניסה ל"היכל" ראשי הממשלות בישראל, נדמה לי שהוא עדיין רחוק משם מרחק רב. ביסודו של דבר הוא נוהג כמנהג ח"כים מסוימים בליכוד שלא צרכי המדינה והשעה מכתיבים את מהלכיהם, אלא האגו הפרטי והפחד מפני יריבים מבית "וידידים" מבחוץ.