המרכז הרפואי "הדסה", שפעם נחשב ליהלום שבכתר עולם הרפואה הישראלי, משול היום לאוניית פאר המשייטת בלב ים סוער של גלים המאיימים להטביע אותה על כל נוסעיה, ללא יד של קברניט מנוסה ומיומן האוחזת בהגה ויודעת איך לנתב את המסלול הנכון אל חוף מבטחים. בקיצור: "הדסה" על סף קריסה.
סגן שר הבריאות
יעקב ליצמן שעל שכמו מוטלת האחריות למציאת פתרון למשבר, מודע היטב לסכנת הטביעה, ועל כן הוא מבקש להציב ליד ההגה את פרופ'
זאב רוטשטיין, מנכ"ל בית החולים "שיבא", בתקווה שהוא יהיה זה שיציל מאובדן את האונייה הגדולה הזו. נכון שרוטשטיין מסוגל להוציא את המשימה הכבדה הזו אל הפועל, אבל זאת רק בתנאי שיספקו לו כלי עבודה. בלי אמצעים מתאימים כנראה שהניסיון נדון לכישלון.
עם כל ההערכה לכישוריו הניהוליים ולניסיונו המוכח והמוצלח של פרופ' רוטשטיין נראה, כי אין תקווה ל"הדסה" ללא מעורבות מאסיבית של הממשלה. מבצע ההצלה עתיד לעלות הרבה מאוד כסף ואין כיום במערכת הקיימת מי שמסוגל להכניס את ידו לכיס ולממן את מה שדרוש באופן בהול, לא הבעלים (נשות הדסה בארה"ב), לא המדינה, לא הסגל הרפואי ולא העובדים המנהליים.
הנפגעים העיקריים
השאלה האמתית לגבי ניהול "הדסה" איננה אם פרופ' רוטשטיין ימונה למנכ"ל בית החולים, אלא אם סוף-סוף תחליט המדינה להתערב, כדי לאפשר קיומו של נתיב ניהולי נכון. הימנעות הממשלה מלהוביל מהלך השתלטות על "הדסה" יוצרת כאוס ניהולי ומשפיעה גם על המיליטנטיות של כל הצדדים כאשר כל צד מתבצר בעמדותיו מבלי ניסיון להבין לאיזו מפולת עמוקה מובילה הדרך. כך או כך, כל המעורבים במניעת ההבראה ובהצלת הספינה המיטלטלת בין הגלים שוגים בהבנת המציאות.
"הדסה" איננו בית חולים ממשלתי שהמדינה אמורה לכסות את כל גירעונותיו והפסדיו. "הדסה" הוא בית חולים ציבורי בבעלות גוף פרטי שיש גבול ליכולותיו ולאמצעיו הכספיים. כיום נראה כי במצב הקיים הדרך מובילה להתעצמות המשבר ולא לפתרונו. אם לבעלים הקיימים לא תהיה ברירה, נראה שלא יהיה מנוס מצעדים דרסטיים כמו הודעה על פשיטת רגל או בקשה לבית המשפט למנות לבית החולים מפרק-מפעיל. וכך לכפות על הממשלה להזרים כסף למערכת. אלא שבמקרה כזה יהיו עובדי "הדסה" ורופאיו הנפגעים העיקריים. במקום לוותר במידת מה במו"מ שיוביל לפתרון מוסכם ומקובל, יהיה זה בית המשפט שיקבע את תנאי ההסדר, כולל השכר והיקף העסקת הסגל הרפואי והמנהלי.
ייתכן מאוד כי בסופו של דבר לממשלה האחראית על מתן שירותים רפואיים לאוכלוסיית ירושלים וסביבתה - לא תהיה ברירה, ובמקום להוציא מיליארדים רבים על ביטחון היא תיאלץ להתחייב להפנות תקציב לכיסוי הגירעונות וליטול על עצמה את הבעלות על "הדסה". במצב כזה העובדים - סגל מנהלי ורפואי כאחד - יהיו הנפגעים העיקריים. השר"פ (שירות רפואי פרטי) המהווה מקור הכנסה חשוב עבור "הדסה" - יבוטל, והמשכורות הבלתי מתקבלות על הדעת המשולמות כיום בסיר הבשר של "הדסה" יצטמקו ביותר. כדאי מאוד לעובדי "הדסה" בכל הדרגים, להבין כי "החגיגה נגמרת" וכי הסכנה הגדולה והמאיימת היא, כי מי שאינו מוכן להתאים את עצמו למציאות העגומה יהיה המפסיד העיקרי.
במצב הדברים הנוכחי נראה, כי אם הממשלה תמשיך לעמוד מן הצד ולא תתערב ביצירת נתיב תקציבי לפתרון המשבר, עלול פרופ' רוטשטיין להגיע לכלל החלטה שאין זה הגיוני ליטול על עצמו את המשימה החשובה, אם מי שמבקש להיעזר בשירותיו הטובים אינו מעמיד לרשותו את הכלים הניהוליים והתקציביים הדרושים להצלחת מבצע ההצלה.
בעבר הרחוק נהנו מהשירותים הרפואיים הטובים של "הדסה" מלכים ונסיכים במדינות העולם הערבי, כמו סעודיה ונסיכויות המפרץ. אחדים מהם אף היו מאושפזים בחשאי בבית החולים. אולי הפתרון למצוקה הכלכלית הקיימת כיום ב"הדסה" יכול להיווצר אם ממשלת ישראל תציע למצרים, ערב הסעודית ומדינות נפט אחרות, להשקיע בבית החולים כשותפים - גלויים או סמויים. שותפות שכזו שתתבסס על רפואה טובה וחדשנית, תוכל להיות הצעד הראשון לקראת מו"מ על שלום וגם דרך טובה להצלת "הדסה".