הקרבות האחרונים המתרחשים סמוך לגבול הישראלי בגולן הסורי, המערבים את העדה הדרוזית מצידו השני של הגבול, מאיימים יותר מתמיד להביא את מדינת ישראל להתערב בנעשה במלחמת האזרחים הסורית. קולות שונים הנשמעים בציבור הישראלי בכלל ומהעדה הדרוזית בישראל בפרט, מעודדים את ישראל לפעול בנושא, אם אכן תתלקח האש לעבר הכפרים הדרוזיים המוקפים במורדים האיסלאמיים.
דבריו של הרמטכ"ל
גדי איזנקוט בהופעתו הראשונה בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת השבוע הדגישו גם הם אפשרות זו, כשציין כי צה"ל יפעל למנוע טבח המוני בסוריה. בהתחשב בכך שההנהגה הישראלית שמרה על שתיקה באשר למלחמת האזרחים בסוריה, מתחילתה ועד לימים אלה, ויצאה מגדרה כדי להישאר ניטרלית ולהימנע מכל התערבות, יש בדברי הרמטכ"ל כדי להעלות סימני שאלה ועלולים לעורר דאגה מן המהלכים הבאים בירושלים.
הרצון בניטרליות מצד ישראל הוא ברור: התערבות ישראלית תסיט ככל הנראה את האש בין הפלגים השונים בסוריה המעסיקה אותם בינם ובין עצמם, לכדי יצירת איומים מוחשיים בגבול הצפוני, שיכוונו את האש לעבר ישראל. עד כה הביאו תוצאות המאורעות בסוריה ליתרון אסטרטגי משמעותי של ישראל בגבול הצפון, ואל לה לשנות את הסטטוס-קוו, הפועל לטובתה.
מהמדינה עם הצבא הערבי החזק ביותר סביב ישראל, הפכה סוריה לכלי ריק תוך שהיא למעשה נמחקה כמדינת לאום. צבאה נשחק לחלוטין מול המורדים, משאביה התכלו, כלכלתה קרסה והמלאי במחסני הנשק הכימי צומצם משמעותית, וכיום זה כבר אינו מהווה איום אסטרטגי על ישראל.
לזאת יש להוסיף את השינוי הגיאו-פוליטי עצמו שנגרם מכך שסוריה חלשה ומפורקת אינה יכולה עוד להעניק לארגון חיזבאללה משענת ותמיכה כלכלית וצבאית בשטחה, והציר המשולש - אירן-סוריה-חיזבאללה - נחלש משמעותית ולמעשה כנראה נמצא בדרך להתפרקות מוחלטת.
במצב זה - שבו ישראל, כאמור, נהנית מיתרונות אסטרטגיים לא מבוטלים - התערבות של ישראל למען מי מהצדדים הלוחמים בסוריה עלולה להוות טעות ולשנות את תמונת הקרב, לאו-דווקא לטובת ירושלים. אקטיביזם צבאי ולא חסוי של ישראל בתוך שטח סוריה עלול לאחד את הגורמים העוינים בינם ובין עצמם בתוך סוריה ולהוביל להתלקחות בחזית הצפונית הרגועה יחסית. במקום לצמצם את הנזקים בצפון, ישראל תיאלץ להתמודד בחזית נוספת על חזית הדרום המעורערת והבלתי יציבה, בעיקר בימים אלה כשארגונים המשייכים את עצמם ל"מדינה האיסלאמית" צוברים עוצמה ברצועת עזה ומביאים לחוסר יציבות.
הרצון לעזור לעדה הדרוזית מן הצד השני של הגבול הוא מובן ולגיטימי. קרוביהם של הדרוזים בישראל נמצאים בסכנה בצידו השני של הגבול, וברית דמים ארוכת טווח בין הדרוזים וישראל מחייבת ויש לכבדה. אלא שעזרה ישראלית לעדה הדרוזית תתפרש מיד על-ידי הפלגים בסוריה כשיתוף פעולה עם היהודים ותהווה כמעין הצדקה שהארגונים האיסלאמיים בסוריה רק מחכים לה. לכך יש להוסיף כי הדרוזים בסוריה עצמם אינם מעוניינים בעזרה ישראלית, כפי שאמר זאת במפורש מנהיג העדה בלבנון, וליד ג'ונבלאט.
מצד שני, חוסר התערבות ישראלית למען הדרוזים בסוריה תביא ככל הנראה את העדה לבקש עזרה מהמחנה הקרוב אליהם, המעוניין גם הוא לשמור על משטר אסד, שבראשו עומדים אירן והחיזבאללה. מצב זה יגביר בהכרח את המתח בין הדרוזים בסוריה ובין ישראל ועלול להוביל בעתיד להתלקחות משמעותית בצפון, אם הדרוזים יושפעו יתר על המידה מהחיבוק ומהתמיכה השיעיים.
ישראל מבחינתה חייבת לעשות הכל על-מנת שהסטטוס-קוו יימשך ושמאזן הכוחות הנוכחי יישמר. "פעולה למניעת טבח בסוריה", כפי שהתבטא הרמטכ"ל, יכולה להיתפס הן כפעולת מגננה והן כפעולה התקפית, ועל הגורמים המדיניים בישראל להבהיר נושא זה במהרה ולהודיע כי ישראל לא תתערב במלחמת האזרחים בסוריה.
טוב תעשה מדינת ישראל אם אכן תפעל למען הדרוזיים, אך בדרך של הגנה פאסיבית ולא בדרך המערבת עימות צבאי בין צה"ל ובין המורדים בסוריה. כך היא תצליח לקבל את תמיכת הדרוזים בסוריה וגם להימנע מהרפתקאות מיותרות. לכן, קליטת פליטים דרוזים הבורחים ממאורעות המלחמה ומיקומם במובלעת סורית ומוגנת על-ידי כוחות צה"ל, סמוך לגבול, היא כורח המציאות ובמידת הצורך יש לפעול לכך ללא היסוס,. אך כניסת כוחות ישראלים לתוך סוריה על-מנת להגן על הדרוזים היא כבר מצב שונה בתכלית, וסביר להניח שתהא טעות אסטרטגית הרסנית, שתפגע במדינת ישראל בטווח הקרוב והרחוק.