הרב יונתן זקס הוא אחד הרבנים המוכרים ביותר בעולם. מתוקף תפקידו כרב הראשי של האימפריה הבריטית לשעבר, היה לדובר חשוב של היהדות דוברת האנגלית, שמחוץ לישראל היא היהדות הגדולה ביותר. הרב זקס כותב בעיתונים הנחשבים של העיתונות בשפה האנגלית, מחזיק באתר מרשתת מהודר, ונחשב מקובל על שועי עולם ואף נואם בפרלמנט הבריטי.
את דעתו על ישראל בפרט ועל הציונות בכלל מביע הרב במילים נחרצות: ישראל אינה מייצגת עוד את היהדות. המדיניות של ישראל מנוגדת לרעיונות העמוקים והנשגבים ביותר של היהדות. הדברים שנעשים בישראל כעניין שבשגרה גורמים לי לאי-נוחות עמוקה. כבר ב-1967 היה על ישראל למסור את השטחים שעליהם השתלטה למען השלום. למען השלום, אומר הרב זקס, הוא מוכן להידבר עם השייח' אבו-חמזה, מנהיג מוסלמי מצפון לונדון התומך בטליבאן, תומך בבן-לאדן, ותומך בהרג לא מוסלמים, כולל יהודים שהם לדבריו כת השטן, הגם שהוא מבין כי חמאס וחיזבאללה מסרבים להכיר בקיומה של ישראל בכל גבול שהוא. הוא דואג מאוד לעתידם של הפלשתינים ורוצה להשיג עבורם עתיד של חופש שגשוג ורווחה לא פחות מאשר לישראלים. לאיסלאמיזם הוא מתנגד לא מכיוון שהוא תובע לעצמו את ארץ ישראל, אלא כיוון שהוא מלמד ילדי איסלאם לשנוא. מאידך הוא גאה בישראל שהצליחה ליצור חברה משגשגת מתוך מאה גלויות, ולהתגבר על האיומים הקיומיים העומדים מולה.
צאו לשביתת תרבות כללית
אלא שמול איום אחד אין הרב מוכן להתייצב, שלא לדבר על להילחם. מול תנועת החרם, הטיית-השקעות ועיצומים שפשתה באירופה בעשור האחרון. מבחינתו, התנועה הפכה את ישראל לגורם מפלג בתוך היהדות, כך שליהודים נותרה ברירה חדה בין לקלל את ישראל ולהישאר באירופה או בין לקלס אותה ולעזוב. ההמלצה שלו היא להיכנע, לקבל את העליונות המוסרית של המלעיזים, המחרימים, המשטינים, מונעי ההשקעות ומטילי העיצומים, וכך לקנות את הזכות ללכת בין הגדרות שהוצבו לעבר המכלאה.
בכנס חרום של אמני ישראל התיצב השחקן
עודד קוטלר וקונן על עתידה של ישראל, ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא שיר (הוא אמר פואמה, אבל כאביר הלשון העברית אני מרשה לעצמי לתקן) עולם שבו אין דבר המפריע ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב (תשואות סוערות מן הקהל של מגיני התרבות היוצאים להגן על גיזת הזהב, שוקת הכסף שממנה שתו כל אותן שנים ברוכות).
כאחד מאותן בהמות האוכלות קש וגבבה, אין לי ברירה אלא להמשיך בגילוי נאות: הפעם האחרונה שקניתי כרטיס להצגה היה זה למחזמר "קזבלן", בכיכובו של
עמוס תמם, מחזמר ציוני לכל הדעות. הפעם לפני כן הייתה לפני יותר מעשור, בהצגה "איסמעיליה", בכיכובו של ששון גבאי. בין זה לזו התקשיתי למצוא הצגה שבה אין תוכן שונא ציונות, שונא ישראל, או שבה משחק מישהו שאינו עונה לסיווג דלעיל. גם מיעטתי לקרוא ספרות עברית עכשווית, כי אחרי שלושת העמודים הראשונים של "אם יש גן-עדן" נאלצתי לסגור את הכריכה במיאוס. לכאורה, תרבות, ספרות, שירה, מחזאות, קולנוע הם נחלתם הבלעדית של עודד קוטלר וחבורתו, וכל תרומה או ניסיון להפיק תרבות מחוץ לחבורה הזו נידון לכלייה מיידית השמורה לקש וגבבה המנוערים באש הכבשן. האש הפורצת מפי הדרקון, ולא משנה אם שמו
יאיר גרבוז או עודד קוטלר, מכלה כל תרבות אחרת, ודאי תרבות של אהבת ישראל, גאוות ישראל, גבורת ישראל, וכבוד לעם, לארץ וליהדות.
אבל מהי האש הזו אם לא כניעה ללחצים של העדר התרבותי הבינלאומי המעניק כבוד ויקר רק למכפישים, לשונאים, למגמדים, ולרוצחים של ישראל? אותו ספר דלעיל הוא זוכה פרס ספיר, הפרס הגדול של הספרות הישראלית, והשופטים הם כולם מחבורת הדרקונים. הסרט "בופור" שנעשה על סמך הספר, אולי הסרט המשעמם ביותר שראיתי בימי חלדי, גם הוא נשלח לפסטיבלים שגם הם נכנעו ללחץ של התרכובת הרעלנית של שמאל-איסלאם שפשתה במערב תחת הדגל של זכויות אדם. הטרור התרבותי השולט בישראל הוא רק קצה זנבו של הטרור התרבותי השולט במערב, ופי הזנב הזה הוא עודד קוטלר המשווה את הרוב היהודי הרוצה להסיר מעליו את הרודנות הדרקונית, לעדר בהמות המלחכות קש וגבבה. (גבב בלשונו, מלשון גיבוב, שאין בינה ובין הגבבה למאכל בהמות דבר)
קוטלר מזה, והרב זקס מזה, אחים הם. לא סתם אחים ליהדות, אלא אחים לתרבות הכניעה לשנאת ישראל, והפניית השנאה עצמית שלהם לעבר היהדות שמאסה בהתנצלות, שמאסה בשיפלות הרוח, שמאסה בגלות הגשמית והרוחנית. טוב שהרב זקס עוזב עכשיו את משרתו המנהיגותית ועובר להרצות בכל מקום גלותי מספיק, כנוע מספיק, שפל מספיק כדי לשמוע את משנת הכניעה וההתפלשות ברפש. טוב יעשה עודד קוטלר אם יכריז על שביתת תרבות כללית של עדר הדרקונים שלו. אולי כשישבתו התיאטראות המסובסדים מכיסי, הספרים שכותביהם פרופסורים לספרות על חשבוני, ה"פואמות" הזוכות לפרסים מכספי המיסים, הזמרים המאיימים למחות אם שרת התרבות שאינה לרוחם על-פי שיוכה העדתי או הרעיוני תבוא לברכם, יוכלו לפרוח יוצרים אחרים, חופשיים מאימת הדרקונים שמטה לחמם נשבר. בהמות כאלו עדיפות על דרקונים כנועים.