פעמים רבות אנו זוכים בליווי צמוד בפעם הראשונה בה אנו עושים דבר מסוים. הליווי מלמד ומקנה ביטחון, והוא בעיקר מעניק לגיטימציה לקחת את האחריות לידינו.
בפרשתנו אנו נפגשים עם המלחמה הראשונה של עם ישראל, מאז מלחמת עמלק. במלחמה זו העם לא זוכה לחניכה ואף לא להנהגה מסודרת, והדבר מתמיה. לאחר מו"מ כושל של משה מול מלך אדום, נאלץ העם לעקוף את ארץ אדום וכל זה על-מנת שלא להיכנס לעימות צבאי. לאחר מכן התורה מתארת את מות אהרון הכהן, ומיד לאחר שני אירועים אלה מתוארת המלחמה:
"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, ויילחם בישראל וַיִשְבּ ממנו שבי. וידר ישראל נדר לה' ויאמר: אם נתון תתן בידי את העם הזה, והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם".
המידע המודיעיני שהיה בידי מלך ערד כלל מן הסתם שתי הנחות עבודה. הראשונה היא שעם ישראל מפחד ממלחמה, שהרי הם התחמקו מעימות צבאי עם אדום. ההנחה השנייה היא שהעם מצוי באובדן הנהגה, מאחר שאהרן נפטר. הנחות אלה מביאות את מלך ערד להחלטה לתקוף את ישראל. למרות גורם ההפתעה, מלך ערד מצליח "רק" לשבות שבי, שחז"ל מוסיפים לגביו שמדובר היה ב"שפחה אחת". לכל הדעות מלך ערד נכשל וגורם ההפתעה והמידע המודיעיני שבידיו לא באו לידי ביטוי.
אולם אז, עם ישראל נוקט יוזמה ונודר נדר כלפי הקב"ה לפיו אם ינצחו - הם יחרימו את עריו של מלך ערד. משה כלל לא מוזכר ביוזמה. היא באה ישירות מן העם ומופנית ישירות כלפי הקב"ה. כלומר, היוזמה הצבאית הראשונה מאז מלחמת עמלק איננה באה מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה; מתוך רצון של העם להילחם למען מטרה חשובה בעיניו. המטרה היא שחרור השבויים. ערך הסולידריות הוא הדוחף את העם להתגייס, לשים נפשו בכפו ולצאת להילחם.
יש כאן מסר גדול בנוגע למנהיגות שתפקידה לחנך לערכים גדולים וחשובים: את דרך ההוצאה לפועל על העם לבחור בעצמו. הביטוי המעשי של ההנהגה הוא ביד המונהגים כשאת הערכים יובילו המנהיגים.
פרשתנו היא נקודת המעבר של דרכי ההנהגה. עד לפרשת חקת ישנה הנהגה מלאה של משה כפי שנדרש כלפי עם שיצא ממצרים ונמצא במדבר. מפרשתנו, אנו נמצאים ערב הכניסה לארץ ואז מתחילות להתגלות יוזמות גם ללא המנהיג הרשמי. במציאות בארץ ישראל יש צורך במנהיג, אולם המנהיג צריך לדעת להוביל את העם להזדהות עם הערכים וממילא גם למוכנות לפעול למענם ולאורם.