ביום חמישי התלבשתי יפה לעבודה, התגלחתי כמו שצריך וחידשתי את המלאי של הספריי שעושה ריח נעים אחרי הגילוח ומתחת לבית השחי אצל רוני. רוני הוא מהמגזר של הספרים שעברו להיות בעלים של גלנטריה, שזו חנות למכור כל מיני חומרים שעושים ריח טוב וכל מיני סבונים וקרמים שהיו פעם רק של בחורות והיום כל המגזרים המפותחים משתמשים בהם. לא כמו כל הפועלים האלה שנמצאים בתחנה המרכזית שלא נעים לקרוא להם בשמות כי יקראו לך בחזרה גזען, ולפעמים גם יורידו עליך יד שרק לפני כמה שעות ערבבה מלט ובטון.
כשהגעתי לעבודה, תמי עוד פעם עשתה לי עיניים כאלו כועסות ועיקמה את האף כאילו אני מריח לא טוב. מי שמדברת. הרי יש לה לפחות שישה סוגים של ספריי ומאה סוגים של קרם לכל מצב (שזה האופנה של הבחורות היום: קרם לרגל, קרם לאף, קרם לאוזן, קרם לכל מיני מקומות שלא יפה להזכיר את השם שלהם, כי אז אתה מצטרף מיד למגזר של אלה שהמשטרה עוצרת אותם על הטרדה).
טוב, התיישבתי על כיסא העבודה שלי, הדלקתי את המחשב עם השומר מסך הכי מגניב שמצאתי, והתחלתי לעבוד. אבל אחרי פחות מחמש דקות הגיע אלי יואב, וישר ראיתי שיש לו משהו לספר לי, ודחוף. ככה זה יואב: אם הוא רוצה להגיד משהו, ממש לא אכפת לו מה אתה עושה, אפילו אם אתה גולש לראות פורנו (שזה די מקובל בעבודה שלנו, כי אנחנו חופשיים וליברליים, ופורנו זה המגזר של הבחורות משוודיה שכולם אומרים שהן ליברליות כמו שצריך). טוב, אז יואב התיישב לידי ואמר:
"חייבים לעשות משהו".
"טוב", אמרתי, "אבל בקשר למה?"
"אתה כזה סתום", הוא התרגז, "בקשר לשביתת ההזדהות".
"איזו שביתה?", שאלתי, כי יש היום המון שביתות על המון דברים, ואני אף פעם לא יודע עם מי אני צריך להזדהות ולמה, ואני מאוד פוחד להזדהות עם שביתה של כאלה שהם לא מהמגזר הנכון. אבל יואב הוא הכי מעודכן שיש, כי הוא גולש עם כל החברים שלו בפייסבוק עם כל מיני קבוצות מדליקות, וקורא רצוף את
עיתון הארץ, ויודע מה הולך היום בענייני שביתות.
"שביתת הרעב של הנשים שרוצות שלום. מה, אתה לא קורא עיתונים?"
"טוב", אמרתי למרות שלא ידעתי על מה הוא מדבר, כי אתמול בערב נתקעתי אצל אבא שלי שעדיין רואה את ערוץ 1 ולא את ערוץ 2 שהוא הערוץ הכי מעודכן שיש.
"אז איך אנחנו מזדהים איתן?" שאלתי בהתלהבות, כי אני יודע כמה חשוב שיהיה שלום, ואם אנחנו לא נתמוך בשלום, מי יתמוך? ואם צריך גם לעשות משהו למען השלום, אני חייב לתת כתף למאמץ המלחמתי (שזה משפט לא כל כך חיובי, כי מלחמה זה לא משהו שאנחנו מאמינים בו, אבל אבא שלי היה אומר אותו הרבה ונדבקתי ממנו).
"מחר אני וכמה חברים שלי לוקחים יום חופשי מהעבודה, וניסע על הבוקר לירושלים ליד הבית של ראש הממשלה, וחשבתי שגם אתה תרצה לנסוע, כי כמה שיותר - יותר טוב".
האמת היא שלא כל כך ידעתי מה להגיד, כי מצד אחד אני מאוד רוצה להיות אחד מהמגזר שעושה כל מיני דברים למען השלום. מצד שני יש בירושלים הרבה הרבה כאלה מהעם שאנחנו אוהדים, שלא מצליח להבדיל בינינו הליברליים הנאורים ובין אחרים, ובזמן האחרון הוא קצת זורק אבנים, וגם יש לו עניין עם בקתב"ים, שזה בקבוקים עם דלק שבוערים מאוד יפה, אבל קצת מסוכנים (לכל מיני
מתנחלים שהיום כבר קוראים להם מחבלים, ובצדק, כי הם גזענים וכותבים המון פעמים על קירות מילים לא יפות, וגם לכאלה שלובשים מדים, ואז זה גם קצת מגיע להם, כי הם לא כמונו שמבינים שחיילים הם כאלה בלי מצפון, שכל מה שאכפת להם זה להרוג ילדים וכל מיני חפים מפשע אחרים).
"בקיצור, תכין את עצמך מחר. ניפגש כאן בשמונה בבוקר וניסע" (זה החלק שבו יואב תופס טון פיקודי).
טוב, מה יכולתי לעשות? לסרב? רק שאלתי, "תגיד אנחנו צריכים לא לאכול?"
"השתגעת? מה פתאום, הן שובתות רעב במשמרות".
"מה?"
"נו, כל אחת מהן שובתת רעב כמה שעות, ואז מישהי מחליפה אותה, וככה הן שובתות כבר איזה שלושה או ארבעה שבועות, ואין להן את כל הצרות שיש למי שלא אוכל כבר כמה שבועות. מה, לא שמעת על ההוא ששבת כבר חודשיים והתעלף, והיה איתו המון בלגן? נשב איתן כמה שעות להזדהות, ואז נלך לנגב חומוס מגניב ברחוב עזה, החומוס שקוראים לו 'עזה בעיר'. כל אחד מכיר".
אז חשבתי לעצמי שזה לא כל כך נורא אם אני צריך לא לאכול כמה שעות כדי להביא שלום. זאת הקרבה שאני מוכן להקריב, בעיקר אם יש לי סיכוי טוב לאכול חומוס שווה, ואני אפילו מוכן להחזיק שלט על שלום כמו שסחבתי חצי שעה בהפגנה האחרונה שהייתה ליד הספרייה של בית אריאלה, למרות שזרקתי אותו בסוף, כי היה נורא כבד ולא נוח.
טוב, אז מחר בבוקר, שמונה בדיוק על השעון, הגעתי מוכן להזדהות. לבשתי מכנסיים קצרים, חולצת טריקו עם צילום של צ'ה גווארה (שזה תמיד טוב מאוד כדי לעשות רושם על בחורות צעירות) וסנדלים. גם לקחתי כובע שמש כי מי יודע כמה חם יהיה שם בירושלים, ואפילו משקפי שמש כדי שיידעו שאני בחור רציני ושקול ולא סתם מזדנב כמו התמי הזאת. ולא שכחתי לקחת מימייה למקרה שלא יהיה שם קיוסק קרוב, וכמה סנדוויצ'ים למקרה שלא נמצא את החומוס.
טוב, אז ישבתי מקדימה באוטו ליד יואב, כי מאחורה כבר ישבו שתי בחורות מהמגזר שאוהבות בעיקר בחורות, ואני יודע את זה כי הן כל הדרך היו מחובקות ואפילו מדי פעם התנשקו, כך שלא היה זמן לפתח שיחה, למרות שאחת מהן הייתה מאוד יפה, אבל כאמור אסור היום להגיד לבחורה שהיא יפה (מגזר המטרידים). אז רק דיברתי קצת עם יואב שהבטיח לי שהוא יודע בדיוק לאן צריך להגיע, וגם יש לו את הכיוונים האלה בטלפון.
האמת, לא היה משהו. כל מיני בחורות מבוגרות מהמגזר של האימהות ישבו על כסאות מתקפלים עם הרבה שלטים והתווכחו עם כל מיני עוברים ושבים ממגזרים שאני לא שייך אליהם, וכשהגענו, הם מאוד שמחו, כי היינו חיזוק משמעותי לכוח האדם. אבל התברר לנו די מהר שהן כנראה מהמשמרת שכל הכתבים של ערוץ 2 ו
ערוץ 10 ו
גלי צה"ל מעדיפים לא לדבר איתם, כי הן לא כל כך אטרקטיביות, וגם איש לא ינסה להרביץ להן או משהו. אבל אני אישית די שמחתי, כי ממש לא בא לי לחטוף מכות או לריב עם אנשים אחרים, ושאבא שלי יראה אותי בטלוויזיה חוטף מכות.
אז ישבנו קצת, אפילו שאנחנו לא מהמין הנשי (השביתה היא רק של נשים) ולכן קיבלנו פטור מלא לאכול, ואפילו הרמתי שלט אחד שהיה כתוב עליו "שלום", ויואב צילם אותי בפלאפון עם שתי מבוגרות שכבר שובתות רעב במשמרות יותר משבועיים, ואני חייב לציין שהן נראו לי רעבות במיוחד.
טוב, כמה כבר אפשר לשבת כמו אידיוטים בלי טלוויזיה או בלי מישהו שידבר איתנו (אנחנו לא שובתים, רק מזדהים).
אבל החומוס היה באמת טעים, למרות שאבו חסן ביפו הרבה יותר לטעמי.
