רכיבה על אופניים במרוצת יום כיפור קנתה לה בארץ שביתה בממדים שהפכו זה מכבר לספורט לאומי. המחזה המביש, הנפוץ בעיקר בקרב בני התשחורת, אינו אלא זלזול מופגן בערכי המסורת היהודית, וקרוב לוודאי שיחזור על עצמו, כמדי שנה בשנה, גם הפעם.
בשעה שכל רכב מוטורי יושבת בעטיו של שבת-שבתון - יתמלאו הכבישים ביום "חג האופניים" ברוכבים מדוושים, ללא שום בושה. נבצר משום מה להבין מדוע אופניים כשרים, כביכול, לנסיעה ביום הקדוש הזה, בעוד מכוניות נמנעות בו לנוע.
אחרי ככלות הכל, רכב-הוא-רכב-הוא-רכב, ללא עוררין. אז מה, לעזאזל, ההבדל ביניהם? האבסורד שבכך גדול שבעתיים כאשר יום שנועד להשבתת התנועה הופך ליום של דיווש-אופניים.
התגרות
אף שמרבית האוכלוסייה הישראלית איננה דתית כלל וכלל, ואף איננה שומרת מסורת - עדיין מצופה ממנה לכבד את נוטריה הנאמנים של הגחלת היהודית, לבל חלילה תיעלם מן האופק - אם לא באורח אקטיבי, אזי לפחות באורח פאסיבי.
אבל המציאות מוכיחה את ההפך. לא זו בלבד שהרוב החילוני אינו מכבד את המיעוט הדתי - הוא אף מתגרה בו, ויחד עם זה מתגרה בעצמו. סימפטום אופייני של התגרות שכזו נעוץ בהכשר שנותנת המדינה לרכיבה על אופניים ביום הכיפורים.
את האבסורד הזה צריך להפסיק. טוב יעשו הרשויות המקומיות אם יקראו לתושביהן היהודיים להימנע מדיווש על אופניים ביום השבתון המקודש ביותר. טוב עוד יותר יעשו אם יוציאו בתחומיהן תקנות מנחות והולמות לעניין.