"היום, כאשר שורפים כנסיות ושורפים בתים של פלשתינים, כששורפים אנשים בעודם בחיים - הרוב בישראל נותר דומם", כך דברי חברת כנסת ישראל,
חנין זועבי בטקס בהולנד לציון יום השנה ל"ליל הבדולח". בראשונה, ההפך המוחלט הוא הנכון! את ההסתה שלה נגד היהודים, הנוצרים והארמים הנאמנים למדינת ישראל מישהו שכח? האם פרחו מזכרוננו דבריו של האב גבריאל נדאף או מאמריו של סרן (מיל.) שאדי חלול-רישא מראשי העמותה הארמית-נוצרית בישראל או דבריה של הפעילה החברתית, הגברת אנט חאסכייה או מר נידאל אברהים והחיילים הדרוזים, הרחוקים כמזרח ממערב מדברי ההסתה שלה. גם לא נשכח את הרבנים שהתאספו להתרים עבור שיקום כנסיית "הלחם והדגים" שהוצתה.
בשנית, המצויים בכינויי מאורעות בתקופה הנאצית יודעים ש"ליל הבדולח" Kristallnacht או Reichskristallnacht הינו כנוי ציני ביותר לפרעות שערכו הנאצים באותו לילה ל"ליל הפוגרום" "Pogromnacht" שבין ה-9 ל-10 בנובמבר, 1938 שבהם רחובות שלמים זהרו בשברי זכוכיות חלונות הראווה של עסקים בבעלות יהודית. הנאצים בכללם ובמיוחד שר התעמולה יוזף גבלס הרבו להשתמש במלים "מכובסות" לתאר זוועות. השמדת יהודים הפכה ל"פתרון הסופי לשאלת היהודים" - Judenfrage, כיבוש נהיה Lebensraum "מרחב מחיה" או במקרה של אוסטריה "אנשלוס" Anschluss - סיפוח, Sonderbehandlung "טיפול מיוחד" - הוצאה להורג, ועוד רבים כאלה. היו גם "אלמנטים אנטי חברתיים" והיה גם "קומנדו קנדה" מילים יפות כיד הדמיון הטווטוני; מורשת התרבות של יוהאן וולפגאנג גתה וריכרד וואגנר.
עת הגיעו דיווחים מעצרת "ליל הבדולח" עקב התבטאותה של ח"כ (עדיין?) באמסטרדם שבהולנד, התגובות ברשתות החברתיות בטאו גועל וקבס וגם גיחוך. זה מכבר שעזות המצח של המתריסה הלאומנית מהדהדת הן במליאת הכנסת, הן בוועדות כנסת ובהיכלי המשפט אבל "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו:יא).
עקב כך, השאלות הברורות הופכות ללא "רלוונטיות" מול ה"מסקנות" להן הגיעה, ומבטאת הח"כ ההיא. שאלות כמו האם היו סכינאים יהודים בגרמניה של שנות ה30? האם ה"פירהר" שלח איחולים לבביים לנישואי תערובת של יהודים עם גרמנים? האם לא זכור לה, כנראה שלא למדה, שהיו גם משולשים ורודים על בגדי אסירים במחנות הריכוז? האם נכנסו יהודים לשחוט ילדים ומשפחות שלמות באישון ליל בברלין רבתי או בפרברי העיר דכאו? האם חוץ משר החוץ היהודי היחיד ולטר רתנאו בגרמנית: Walther Rathenau; (29 בספטמבר 1867 - 24 ביוני 1922) היה מדינאי יהודי אחר ב"רייכסטאג" בתולדות גרמניה? כצפוי, הוא נרצח בעת כהונתו ברפובליקת וויימאר ב-1922, אחת עשרה שנה לפני "עליית" היטלר לשלטון. וכי היהודים הגרמנים, ה"ייקים" שלנו, התפוצצו בשווקי ברלין או פראנקפורט א-מיין או פראנקפורט א-אודר או שרתו בנאמנות ובהצטיינות את גרמניה והשתלבו במקצועות עד אשר עלתה חמתו של הצורר לנשל כל אחד ואחד ממקום עבודתו. אפילו כשרון כמו אלברט איינשטיין מצא את עצמו מחוץ ל"מסגרת" ותודה לא-ל על כך. הכל "לא רלוונטי". אגב, מאיזה תקציב היו הוצאות ה"ייצוג" הזה לאמסטרדם?
אז מה הפטפוט הארסי הזה? וכי היה מי שהעלה על הדעת שהדברנית הידועה בצבור נוסעת לכבד את זכר הנספים באותו לילה שנרשם לדראון עולם בדברי ימי גרמניה, או שמא תמצא עוד במה להשמיע את השקפת העולם המעוותת שלה? וועדת האתיקה נרדמה? או שכנסת ישראל תחליט להכיל גם את זה בנוסף ל"מרמרה", לאום אל פאחם, ועוד כאלה דומים. ואל ישיאך לבך לומר אך חולי הוא ויעבור, כי מחלה ממארת זאת פשתה גם בקרב אנשי ה"רוח" והאמנויות. אלמלא עידודם של אלה לא הייתה הח"כ מוצאת את העוז (גם לא את העמוס) להתבטא באופן כה בוטה. אם יבוא הישראלי המצוי, כולל היועץ המשפטי ודומיו ויאמר "יש נייר, יש תהליך, יש דמוקרטיה, יש שר עם תיק, ויש שר בלי תיק, ויש סתם תיק אבל הוא יטופל ערב הבחירות ואני, מבחינה חוקית, את נפשי הצלתי". להוי ידוע שרוח החוק בנושא אינה נושבת בכיוון של פסיקת החוק היבש.
תוך כדי כתיבה אני נזכר באוליבר ונדל הולמס הבן (ג'וניור) (1841-1935), פרופסור למשפטים ב"הרווארד" שבין השאר שימש גם כשופט עליון בארה"ב, הולמס היה ידוע באמרותיו המושחזות ובפניני לשון אלמותיות. אחת מהן הייתה "זכותי לנופף את אגרופי מסתיימת במקום בו מתחיל אפו של זולתי". לסיום צורם אזכיר גם את דברי הנשיא מר רובי רבלין שהגדיל לעשות ולעודד אמירות כמו הח"כ הזאת, באמרו: "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואבדו צלם אנוש", ו"אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?". עד כאן שיעור בעוות המציאות והדמוקרטיה.