מצורעי העולם
השורות הבאות נכתבות בצאת השבת כאשר ברקע דיווחים על פיגועי דמים אצלנו, בהר חברון, שם נרצחו הרב יעקב ובנו נתנאל ליטמן הי"ד, ובפריז - שם נורו למוות מאות אזרחים שנפלו טרף למלתעות הטרור האיסלאמי. 'מנהיגי העולם' וכל הפרשנים והמרואיינים מתחרים ביניהם במילים נבובות: "מלחמת חורמה אוניברסלית", "העולם צריך להתאחד נגד הטרור", "לבער את קיני הצפעונים", "להדק את בקורת הגבולות" וכיו"ב, אך אין בפיהם הצעה דרמטית מה לעשות? כיצד למנוע, אולי, ממתאבדים חדורי מוטיבציה ואמונה מטורפת לבצע זממם.
הדרך ה-י-ח-י-ד-ה היא באמצעות הנעת סביבת המתאבדים להלשין, להסגירם מראש, או לפחות לשדלם להימנע מלפגע.
לפני שבועיים נדרשתי במדור זה להריסת בתים כהרתעה, ומתחתי בקורת על בג"ץ שעיכב הליך זה. בינתיים, ב"ה, ניתן צו המתיר את ההליך, אך גם הוא מלווה בדרישה ל'מידתיות' ומחייב הריסה מדויקת של דירת המדורים האישית לבל יבולע לשכני הרשע. בג"ץ קובע כי "
אם ייגרם נזק על המדינה לתקנו או לפצות את הנפגעים שאינם בני משפחה של המחבל" אלא א"כ יש סיבה לפטרם "בנסיבות המקרה". אני צופה פרץ תביעות בג"ציות בקטע זה... מכל מקום, ברור שאין די בהריסת הבתים, ויש גם המערערים על ההנחה שענישה זו מרתיעה. זו בוודאי אינה יכולה להתבצע אם מדובר בטרוריסט - בפריז, במומבאי או בבואנס-איירס - שאיננו מתגורר בבית חמולה משפחתית אלא בדירה שכורה, או שהוא 'תייר-טרור' בבית מלון.
עשיית דין במי שלא מנע
במדור זה קראתי לא פעם להיות 'אור לגויים' בתורת הלחימה בטרור; הצעתי היא
חקיקת חרום המענישה בהחרמת רכוש ובהגלייה כל מי שידע על פיגוע מתוכנן ולא דיווח עליו, ו/או לא ניסה להניא את המפגע, או תמך בו בדברי עידוד או הסית לכך. לאחר-מעשה התאבדותי, גם אם לא צלח, תתבצע חקירה נרחבת של כל סביבת המפגע, המשפחתית והחברתית. בית משפט צבאי יקבע אילו צעדים לנקוט מתוך הארסנל לפי מידת התמיכה, החיפוי ובעיקר אי-המניעה. המחיר: תיגבור מסיבי של אנשי מודיעין וחקירות.
יתכן שחקיקה כזו מנוגדת לאמנות בינלאומיות האוסרות ענישת 'חפים', אך
האמנות הן בין עמים וממשלות, ולא בין מפלצות מול האנושות. הרציונל המשפטי מאחורי הצעה זו
שאוב מתורת ישראל וממקורותינו, והוא מתמצה בשלש מילים: "
על שלא מיחה".
לפני שבועיים ציטטתי בקשר להפיכת סדום: "מנער ועד זקן כל העם מקצה" ופירש רש"י: "שאין אחד מוחה בידם". להלן איזכורים חז"ליים נוספים לפיהם ייענש גם מי "שלא מחה" ולא הניא את הרשע. אחריות זו מוטלת לא רק על קרובי משפחה וחברים אלא, ובעיקר, על מנהיגי הקהל ונכבדיו.
(1) "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו
ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו.
באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו... 'ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו', אם שרים חטאו
זקנים [=מנהיגים] מה חטאו? שלא מיחו" (שבת נד,ב).
(2) "קח את כל ראשי העם והוקע אותם (במדבר כה,ד) -
ראשי העם תלה על שלא מיחו" (במדב"ר כ).
(3) "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו!" (ויקרא כ,ה). והעיר רש"י (על-פי שבועות לט,א) "אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת?... מפני שמחפין עליו"!
(4) במסכת שבת (נה,א) למדנו כי
המקרה היחיד שבו ניצחה מידת הדין את הקב"ה היה להעניש 'צדיקים גמורים' שלא חטאו, "על שלא מיחו", גם אם מחאתם לא הייתה מתקבלת! "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה... אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה:
הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבש"ע,
היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני,
שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבש"ע, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?" ורש"י מבהיר: "
שהודה הקב"ה למידת הדין וחזר בו"...
