בהתחלה די הדחקתי את זה. כלומר שמחתי במתנה שהקטנה שלי קיבלה - קורקינט קטן ולא מזיק. בהנחה שהיא לא תיסע עליו. רק שהיה צריך משהו קטן, וזה להרכיב אותו.
מבחינתי, היה אפשר גם להרקיב אותו כמה שנים במחסן עד שיגיע הגיל, שבו הוא לא יתאים כבר לרכיבה של הקטנה שלי. אבל הזמן החל לתת את אותותיו. הקופסא היפה הונחה לה אחר כבוד ליד המיטה של הקטנה שלי, ולאחר לחץ מתון אבל עיקש מצד מרתי נאלצתי להתמודד עם הבעיה. אני מודה, אף פעם לא הייתי טוב בעבודות בית, והרכבות כאלו ואחרות הן לא כוס התה שלי. את שיעורי השרטוט שלי ביליתי בציור קוביות תלת ממדיות ועיגולים מדויקים בעזרת מחוגה.
את הרומן הקצר שלי מול מכשירי חשמל מיציתי בגיל עשר, כשמצאתי את עצמי מכיר את החשמל באופן אישי שעבר לי דרך הלבלב. לאחר מכן, ניסיתי להרכיב את השידה בחדר של אבא שלי, ונאלצתי להשתמש במקדחה שבדיעבד הסתבר שאין צורך בה. לא בה, ולא בחורים שחשבתי שצריכים להיות שם. רשת החנויות של איקאה זימנה לחיי אתגרים גדולים יותר. להרכיב מיטה, שידה, ארון נעליים וספריה. הכול במחיר לכל נפש.
מדובר במוצרים פשוטים, קלים, ובעיקר חד-פעמיים. הרכבה אחת וזהו. אני מעדיף מצידי, לקחת את המוצר שנמצא שם בתצוגה וכבר מורכב על כל חלקיו. אלא שמסתבר שמעבר למחיר והנוחות, יש עניין לא פחות חשוב - חדוות היצירה. איקאה מאפשרת לך להרכיב בעצמך את הרהיטים שלך.
ציפוי מתקלף
החומר שממנו עשויים הרהיטים הללו הוא לא חומר המכונה "בוק" וגם לא סנדוויץ". גם המושג "סיבית" כבר לא קיים, כי מסתבר שיש שיטות אחרות לייצור רהיטים היום. מלמין, MDF ועוד שאר מושגים שאומרים משהו פשוט. לוקחים זבל שמחקרים מראים שהיה פעם סוג של עץ, מדביקים אותו, עוטפים בנייר ונותנים לזה להתקלף אצלך בבית אחרי שתרכיב אותו. גם הדלתות שלנו עשויות מאותו חומר. בדלתות של פעם, יכולנו לעשות כרצוננו, ובמקרה הכי גרוע היינו מדביקים עליו חתיכת דיקט וצובעים. הדלתות היו עמידות בפני מים, סבון, בעיטות וטילים של כדורגל.
היום, למרות כל ההבטחות שהדלתות חסינות מים, מספיק מעט שטיפה וכבר הדלת שלי מתעוותת ומתנפחת משל הייתה ג'ימבורי. הציפוי מתקלף והדלת, מסתבר, עשויה מיותר חומרים שאפשר למצוא בבקבוק קולה. נציג הקבלן שבא לבחון את התופעה אצלי, פסק חד-משמעית- "אתה שוטף את הבית עם מים". בשלב הזה נשברתי. אפילו לא ניסיתי להתכחש. תמיד ידעתי שאני מיושן. התסרוקת שלי, הבגדים והנעליים שלי הן לא צו האופנה. וכן, גם במקרה הזה אני עדיין שוטף במים. "אז אם ככה זו הבעיה שלך" אמר והלך. אני מתלבט אם כדאי להפסיק לשטוף את הבית. אולי נעבור לניקוי חול.
חצי ספריה
נחזור לקורקינט. שרטוטיי ההרכבה נפרשו אחר כבוד ומיד התחלתי במלאכת ההרכבה. רק שאנשים שמבינים בתחום הזה יודעים, שקודם כל בודקים את כל המרכיבים, מוודאים שהברגים שבהם תשתמש הם הברגים הנכונים, ושאת החורים שקדחו תעשה במקום הנכון ובצורה הנכונה. לי משום מה תמיד יש את ההרגשה שחסרים כאן כמה ברגים, ושהמוצר ניתן לי פחות מדף או שניים. לצערי, אני מגלה שטעיתי רק אחרי שהרכבתי חצי ספריה, ואז הסתבר לי שהרכבתי אותה מהצד הלא נכון, ושבכלל היא לא אמורה להיות משופעת.
איחוד הכוחות עם מרתי הביא לתוצאות טובות יותר. היא מבינה דבר או שניים בשרטוטים, בטח יותר ממני. ואני יודע להבריג, פחות או יותר. ככה עברנו לא מעט הרכבות כשעל סעיף ההפתעה - להפתיע את מרתי שמשהו שהתקנתי לבד, ירד מהפרק.
רק שבקורקינט, הציפייה הייתה שאני אעשה זאת לבד וכאן הסתתרה בדיוק הבעיה. לאחר דחיות ותירוצים נאלצת לפרוש את חלקי הקורקינט, להתיישב מול דף ההדרכה, ילדה אחת על הראש, שניה על הברכיים וככה יצאנו לעבודת צוות. כאמור, מיד בתחילה התגנב החשש שחסרים כאן חלקים. אבל לאור ניסיון העבר, הסתבר שכל החלקים היו במקומם. גם לא היה צורך בכלי עבודה משלי, ובטיח שלא במברגה שיש לי בארון. למי אין שלדים בארון? הקורקינט מגיע יחד עם שני מפתחות ברגים - עוד מושג שלקח לי זמן להיזכר איך קוראים לו. כבר בהרכבת הגלגל משהו לא הסתדר לי. התרשים הצביע על בורג גדול ואני ראיתי כמה ברגים קטנים. הקטון לפי קוטנו והגדול לפי גודלו. החלקים נראו לי די דומים ורק את הכידון זיהיתי. בלית ברירה קראתי למרתי וזו ברגע קטון הסבירה הדריכה והקורקינט עמד על מכונו.
לאחרונה שמעתי שיש קורסים לגברים מסוגי. קורסים שמכשירים אותם לעשות את מה שבדרך מבקשים מגבר לעשות. להרכיב, לפרק, לסדר סתימה ולהחליף מנורה. משום מה אין קורסים כאלו בדימונה.
שמעתי שיש בתי ספר שמייחדים לתלמידים שיעור שבועי כזה להכשיר אותם למה שמכונה "הנדימן". אז מי אמר שמערכת החינוך של היום לא נותנת לילדים שלנו ערך מוסף? עכשיו אני מחכה שהבת שלי תרכיב לי את המנורת לילה החדשה שקניתי לה. עשר שנים זה לא כזה הרבה כדי לחכות.
שיחה הזויה ממש מהשבוע
אני: הלו
נציגה: שלום ממי, מדברת מורין ואני רוצה להעניק לך מתנה יש לך כרטיס אשראי?
אני: כן. יש לי כמה.
נציגה: מצוין נשמה, רק תעביר לי את פרטי האשראי שלך ומיד אעניק לך את אחת המתנות שלנו.
אני: נראה לך שאני אעביר פרטי אשראי שלי ככה בטלפון למישהי שאני לא מכיר?
נציגה: חיים שלי, אז לא תקבל מתנה. חבל עיניים שלי.
אני: טוב.
נציגה: ניתוק.
ככה מנתקים. בלי שלום, בלי תודה? איפה הנימוס? מה עם המאמי, נשמה, חיים שלי?