עצה קטנה לחג החנוכה: קיראו את ספר מכבים א'! קיראו, ותודו לבורא עולם על שהביאכם לעולם בזמן הזה, ולא בימים ההם. כי הימים הקשים ההם, של רדיפות דת על-ידי היוונים, היו אפלים במיוחד בגלל מה שהיהודים עשו - זה לזה. אנחנו יודעים על הקרבות נגד צבאות המעצמה היוונית-סלאוקית, של "מעטים נגד רבים", אבל מתעלמים מן היהודים המתייוונים, שלא פעם הזמינו את הצבאות האלה לכאן, כדי שיכריעו לטובתם את מלחמת האחים הרצחנית נגד המכבים. הייתה זו מלחמת דת וגם מלחמת תרבות ומלחמה לאומית. בימים ההם הדת ביטאה את כל התחומים.
המפקד היווני שהגיע אל העיר מודיעין קרא למתתיהו להקריב לאליל, אך המהומה פרצה רק לאחר שנמצא יהודי שהתנדב לעשות זאת, ומתתיהו קם והרג - א ו ת ו. הריגת החיילים היוונים הייתה בוודאי מסקנה הכרחית וגם הבריחה מן העיר, ולאן אם לא מזרחה, אל הרי גופנה, שם חייל עוטה שריון כבד או פרש על סוס מתקשים לנוע.
המשמר היווני הגיע למודיעין במסגרת מסע ל'טיהור" היהודים מיהדותם, והמסרב - שילם בחייו.
עכשיו, שהמכבים מצאו את עצמם מחוץ לחוק ולסגת אין לאן, פתחו גם הם מצדם במלחמת השמד נגד המתייוונים.
אנחנו קוראים בספר המכבים על הקרבות המפוארים של יהודה במעלה הלבונה, בבית חורון, באמאוס שבעמק איילון, בבית צור, בחדשה - ואשרינו שזכינו לראות נרות חנוכה מאירים במעלה הלבונה, בגבעת הראל, בגבעת הרואה, בעלי, בבית חורון ומבוא חורון, בכרמי צור, בגבעת זאב ובגבעון החדשה, והמתייוונים הם היסטוריה. ממרחק של 2181 שנים מאז הניצחון החשמונאי הראשון נסגר בימינו מעגל היסטורי ענק, שלא היה כמותו בעולם.
עם זאת, הקרבות העצומים האלה, של אלפי יהודים נגד עשרות אלפי גויים, לא הם היו המערכה העיקרית. ההכרעה הייתה ב ת ו ך עם ישראל, כי בין מסעות המלחמה ביוונים עסקו המכבים במלחמת אחים נוראה לבעור העבודה הזרה. משראו המתייוונים שהם המיעוט, כי העם עם החשמונאים, שלחו משלחות לאנטיוכיה, בירת האימפריה, לבקש את המלך הזר לשלוח צבא להשמיד את אחיהם. זה היה הרקע לניצחון המפואר של יהודה ליד חדשה, שדה הקרב שהיישוב 'גבעון החדשה' נושא את שמו.
חופש דת
אחד אליקים, שייוון את שמו ל-אלקימוס ושאף להתמנות לכהן גדול, נסע בראש משלחת של משת"פים יהודים אל המלך היווני עם הבקשה "להעניש" (כלומר לחסל) את יהודה ואנשיו, מפני שהרגו או גירשו את נאמני המלך. המלך נענה לאלקימוס, מינה אותו כהן גדול ושלח צבא גדול. אך הדברים לא הגיעו לכדי קרב בגלל תופעה המזכירה עד כאב את הקורות לנו כאן ועכשיו: אשליית 'השלום'.
בכחידס, המפקד היווני, "דיבר שלום". יהודה 'הנץ' כמובן לא האמין לו, אבל מחנה הנאמנים לתורה התפלג. רבים מן החכמים והסופרים סמכו על אלקימוס, "כהן מזרע אהרון", שיעניק להם חופש דת, ויותר לא היו צריכים. עד שאלקימוס שלף את ציפורניו ורצח ביום אחד 60 מן החסידים, ובכחידס מצדו הרג רבים בעם, ושב לארצו. בארץ השתוללה מלחמת אחים, ובלשון ספר המכבים - אלקימוס "עינה את העם עינויים קשים" ויהודה "העניש" את המתייוונים.
במלחמה הזאת ניצח יהודה עד כדי שליטה כזו בשטח, שהמתייוונים לא יכלו לנוע עוד באופן חופשי. השוטים התמימים שהאמינו ב"שלום" חזרו והצטרפו ליהודה בעקבות הטבח שעשו אלקימוס ובכחידס, וההשתלטות הזאת על השטח, הפיכת היהודים המתבוללים למיעוט חסר אחיזה בעם הרחב, היא הייתה הניצחון האמיתי, לדורות, במלחמת החשמונאים. על כך הייתה המלחמה, כי היחסים עם השלטון היווני עלו וירדו - היו מפלות ליהודים והיו ניצחונות, היו בריתות והיה אפילו מקרה שיהונתן שלח אלפי לוחמים יהודים לאנטיוכיה הבירה, להציל את המלך ממרד עממי. ניצחון המכבים לדורות היה במלחמתם על נפש העם.
גם המשך הסיפור של אלקימוס מאלף. הוא הזמין שוב צבא יווני נגד אחיו, והפעם שלח המלך מפקד אנטישמי בשם ניקנור, עם הוראה להשמיד, כן - להשמיד, את עם ישראל. גם ניקנור ניסה את מלכודת השלום וטמן ליהודה פח בצורת "שיחות". יהודה ידע להיזהר, אך הכוהנים התמימים או המיתממים בירושלים התחנפו לניקנור והציגו בפניו, כיצד הם מקריבים קורבן לשלום המלך. ללא הועיל. ניקנור גידף אותם ואיים לשרוף את המקדש אם לא יסגירו את יהודה. הקרב המכריע היה ב-חדשה. ליהודה היו רק 3,000 חיילים, אולם ניקנור נהרג מיד, וצבאו ברח. ע כ ש י ו מיהרו המוני יהודים מכל הכפרים לרדוף אחרי האויב שנס על נפשו, ולקחת שלל. יהודה כרת את ראשו ואת ידו הימנית של המצביא הרשע ותלה על חומת ירושלים. יש לי מחשבה, שלא יצר הנקמה שיחק כאן תפקיד, כי אם רצון לחנך יהודים מפוחדים לזקוף קומה ושלא להיתפס עוד לאשליות "שלום" מסוכנות.
"יום ניקנור", י'ג באדר (יום תענית אסתר!) נקבע כיום חג שאין מתענים בו.
קוראי ספר המכבים ימצאו, שנס חנוכה האמיתי התרחש בתוך נפשותיהם של המכבים ואנשיהם, ברוח שפיעמה בהם, לקום נגד אימפריה אדירה ותרבותה המפתה שכל העולם דאז נשבה בקסמיה, ונגד אחים יהודים, חלקם מתייוונים וחלקם שנתפסו לפיתויי השלום.
מעשיהם של המעטים הללו משמשים עד היום כמופת לשוחרי חרות האדם בעולם, והם כעמוד האש לעצמאות היהודית שהתחדשה בזמן הזה בעקבות שהשאירו הימים ההם.
