אכן עולם אמיץ ומופלא?

1. בשבוע שעבר קרא דונלד טראמפ - מהמועמדים המובילים במרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית - לעצור כניסת מוסלמים לארה"ב, עד שהאמריקנים יבינו מה קורה וכיצד יש להתמודד עם הטרור האיסלאמיסטי אצלם. קריאתו הפיקה גינויים חריפים מקיר לקיר. אינני מתכוון להגן על טראמפ; ההכללה היא אם כל חטאת וראוי שידייק באמירותיו. מצד שני, ברק אובמה מסרב לקרוא לילד בשמו: טרור איסלאמיסטי, או ג'יהאד איסלאמי. בכך, גם הוא מכליל את כל המוסלמים בזה שהוא פוטר אותם מאחריות. מה ההבדל: מדוע האחד זוכה לגינויים והשני מוכרז כקדוש? קיסר הגינויים, ח"כ אחמד - "אתה גזען" - טיבי, הזדרז וכינה את טראמפ "ניאו-נאצי". נזכרתי בפגישתו של טיבי עם רוצח ההמונים מועמר קדאפי, ובגעגועיו לפטרונו, יאסר ערפאת, מגדולי רוצחי היהודים. עוד נזכרתי בפגישת טיבי במאי 2011 עם מחמוד אלזהאר, ממנהיגי חמאס, שהצהיר שתנועתו "לא תשנה שום מילה מהאמנה" שלה, המחויבת להשמדת עם. "ישראל על יהדותה ויהודיה קוראת תיגר על האיסלאם והמוסלמים", קובעת האמנה, ולכן "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאיסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה". ירון לונדון הגדיר את האמנה "מסמך נאצי", בשעה שח"כ טיבי הגן עליה מפניו. מול הישגיו של טיבי, דומה שדונלד טראמפ ניצב מבויש עם אמירתו החלבית שדיברה על התנהגות במצב חרום מלחמתי ולא על השמדת עם, כפי שביקשו לעשות שלושת הצדיקים שטיבי נפגש איתם. 2. אין שבוע שלא נשמע בו זעזוע מאמירה של מאן דהו. ישנה מקהלת המזועזעים, שאמנות הזעזוע היא תנאי קבלה אליה; אבל כולנו מזדעזעים על נקלה מרמיסת סמלי מדינה ומאמירות "שנויות במחלוקת". זעזועי אין קץ. המכיר את מסורת הלימוד של הטקסטים היהודיים, יודע שבניגוד לתדמיתה האפרפרה, אין כמעט אמיתה, רעיון ומחשבה שלא הותקפו ונופצו לרסיסים, רק כדי לבנות על חורבותיהם קומה חדשה של מחשבה. אנחנו עם שהעמיד כמייסדו אדם שבשורשו היה מנתץ פסילים (איקונוקלסט). אברהם העברי יצא נגד המוסכמות של דורו - לא רק הדתיות, גם מוסכמות חברתיות ותרבותיות. המלחמה בעבודה הזרה היא לב הבשורה המקראית. הדיבר השני בעשרת הדיברות - "לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחווה להם ולא תעבדם" - הוא דיבר אברהמי אקטואלי גם בדור שלא משתחווה לעץ ואבן: לא תעשה מעצמך פסל או תמונה, אל תקבע את מחשבותיך ולבטח אל תסגוד להם. בעיקר תחשוד במוסכמות שהתקבעו בשיח הכללי עד שכל המטיל בהן ספק, מוקע כאויב הציבור ואף כאויב האנושות. 3. ג'ורג' אורוול פירסם ב-1948 את ספרו "1984" כחזון אימים של החברה הקומוניסטית. הקומראד הסובייטי לבש בספר את דמות "האח הגדול" שמפקח על נתיניו, על אמירותיהם ואפילו מחשבותיהם. אחת השיטות לשליטה טוטליטרית הייתה באמצעות השפה, ה"שִׂיחָדָשׁ" (Newspeak). עם זאת, השליטה בפועל הייתה באמצעים טכנולוגיים; משטרת המחשבות נעזרה במצלמות ובציוד האזנה. 16 שנה לפני אורוול פירסם אלדוס האקסלי נבואת זעם משלו בספרו "עולם אמיץ מופלא" (בעברית נקרא "עולם חדש מופלא"). אצלו הטוטליטריות מתקיימת בחברה דמוקרטית לכאורה (סוציאל-דמוקרטית?) שאמצעי השליטה שלה הם חינוך וטכנולוגיה, ובעיקר לחץ חברתי. הפשע הגדול בעולמו של האקסלי אינו פשע מוסרי, אלא סטייה מהנורמה. אין מקום לנכון או לא נכון; המבחן הוא, האם יש למעשה השפעה מביכה על החברה. שני המחברים לא שיערו כנראה את מידת היכולת של מנגנון התקינות הפוליטית להגביל באופן ניכר את השיח הציבורי ולמעשה לסרס את מנגנוני ההגנה של החברה החופשית. בחברה הסמי-ליברלית ישנן דוֹגמוֹת הפועלות בסגנון דתי, שכל המערער עליהן מוקע ככופר בעיקר. ההוקעה הציבורית נעשית באמצעות הכינויים "פאשיסט", "ניאו-נאצי", "גזען", "קסנופוב" (שונא זרים), "לאומן", לעיתים בתוספת התואר "קיצוני". על-פי רוב, מי שהוטחו נגדו הכינויים הללו, יתקשה להגן על עמדתו. יתרה מזו, הכינויים משמשים מסמנים פומביים המרחיקים את ה"נאשם" מהחברה. פוליטיקאים ואנשי תקשורת, למשל, ישתדלו להימנע מחברתו של אדם שדבק בו כינוי כזה, מחשש פן ידבק בהם אבק כינוי דומה. 4. התקינות הפוליטית כיום היא פסל שרבים משתחווים לו, דת אלילית שמאמיניה פוחדים אפילו לחשוב אחרת מתכתיביה, פן יסומנו בשמות הגנאי הנוראיים כאחרוני "הימנים הקיצונים". התרבות המערבית מתהדרת בהיותה חופשית, אבל כולאת את המחשבה בסד עריץ של משטר שפה ותודעה שאינו מאפשר בחינה יסודית של מונחים המתארים את המציאות. תרבות הדיון הזאת זרה למסורת היהודית. בשבוע האחרון צוינו 2,182 שנים לפרוץ המרד שהובילו החשמונאים נגד השלטון היווני בארץ ישראל. המלחמה פרצה בשל האיסור לשמור על המסורת היהודית, אבל ראשיתה בהתמודדות עם הלחץ החברתי של קבוצות באליטה היהודית, שקיבלו עליהן את עול תרבות יוון תחת היהדות ה"מיושנת". היוונים הפיצו את תרבותם במקומות רבים ללא כפייה, ולכן לא הבינו מדוע המשוגעים האלה ביהודה מתעקשים לא לקבל את תרבותם. שלא כדרכם, עברו היוונים ממתק שפתיים לכפייה אכזרית שגבתה הרוגים רבים בקרב היהודים. הוטל איסור על ברית המילה, שמירת השבת ולימוד התורה. ספרי מקבים א"ב מספרים שהשלטון הזר הציב את פסל זאוס בבית המקדש, וההיסטוריון היווני דיודורוס מוסיף שהקריבו על מזבח העולה חזירה וזרקו מדמה בקודש הקודשים. אבי האלים היווניים הוצב גלוי ומאובן במקומו של האל הבלתי נראה של היהודים. על כך ניטשה המלחמה לחרות שנרות החנוכה מפרסמים את ניסיה. גם היום מוצב פסל של כללים מחניקים בהיכל הדיון הציבורי, שאינם מרשים להצביע על האחראים לזוועות הטרור העולמי. המערב בהנהגת אובמה חושש לומר את השם המפורש, בבחינת "ייהרג ואל יעבור" על מצוות התקינות הפוליטית. הנשיא האמריקני אומר שמות כמו דאעש, ג'יהאדיסטים, טרור, קיצונים - רק לא לקשר את הרוצחים עם האיסלאם. זאת אינה גבורה ערכית אלא בריחה מאחריות. חכמינו בתלמוד כינו "חסיד שוטה" אדם הרואה אישה טובעת ואינו מציל אותה מסיבות של צניעות כביכול. פיקוח נפש דוחה (כמעט) את כל התורה. אכן, גם מי שמזדעזע מאמירות חריפות שאינן "מקובלות", יותר מרצח חפים מפשע, הוא חסיד שוטה. פיקוח נפש בוודאי דוחה תקינות פוליטית.