כיום, כ-92% מהתפקידים בצה"ל פתוחים בפני נשים. התפקידים שאינם פתוחים הם אלו בהם לנשים אין יכולת לעמוד במשימה המבצעית. נתון זה מהווה פריצת דרך משמעותית, מאחר שבעבר רוב שערי התפקידים המקצועיים היו סגורים בפני נשים והן שובצו רק בתפקידים מנהלתיים, מקצועיים ותפקידי עזר שונים.
נקודת ציון בולטת שהביאה במידה רבה לשינוי זה הייתה פסיקת בג"ץ בעניין אליס מילר בשנת 1995, בה נקבע כי נשים זכאיות לשוויון הזדמנויות פורמלי ומהותי בשירותן הצבאי. כך למעשה נפתחו תפקידי הלחימה ותפקידים נוספים במערכים המודיעיניים והטכניים בפני נשים.
בשנת 2000 הועבר תיקון לחוק זה, לפיו לכל אישה זכות שווה לזכותו של גבר למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי, אלא אם כן הדבר אינו אפשרי מעצם מהותו ואופיו של התפקיד.
צעד נוסף שהתחולל בשנה האחרונה לקידום ושוויון מעמד הנשים בצה"ל, הוא קיצור שירות החובה לגברים מ-36 ל-32 חודשים ובמקביל מתנהל שיח אודות הארכת שירות החובה לנשים מ-24 ל-28 חודשים, מה שיוביל להבדל של ארבעה חודשים בלבד בין שירות גברים לנשים.
במידה ואכן יאושר הארכת שירות החובה לנשים, אין ספק שיתאפשר מימוש טוב יותר של פוטנציאל הנשים בצה"ל. הן יוכלו להשתלב בתפקידים נוספים הסגורים בפניהן עקב הכשרות ארוכות, מה שיביא בסופו של דבר לקידומן בצה"ל ובחברה הישראלית.
אך למרות שינויים חיוביים אלו, אין ספק שמעמדן של הנשים בצה"ל עדיין נמוך יותר משמעותית ממעמדם של הגברים ולא ניתן להצביע על שוויון מגדרי. פער זה נובע ממספר סיבות עיקריות.
המרכזית מביניהן היא העובדה שנשים עדיין כמעט ולא משרתות בתפקידי לחימה, למרות שאלו מהווים את ליבת העשייה הצבאית. סיבה נוספת היא היות הקצונה הבכירה בצה"ל מורכבת רובה מגברים, אלו הם מקבלי ההחלטות ומגבשי המדיניות, לא נוכל לצפות בנשים מכהנות בתפקידי צמרת בצבא, מה שמגדיל את הפער השוויוני.
החברה הישראלית דוגלת במיתוסים של שוויון ושותפות. שירות הנשים בצה"ל, כביכול מושתת על מיתוסים אלו. על שירותם הצבאי של נשים בצה"ל, חלים מגבלות היוצרות הסדרים של פשרה ותוצאתם בשטח היא אי-שוויון של הנשים בצה"ל, מה שמביא להגדלת אי-השוויון של הנשים בחברה הישראלית.
לסיכום, אין ספק שמעמדן של הנשים ושילובן במערכת הצבאית, נמצא במגמת שיפור מהותית, אך הדרך להשגת שוויון מלא עוד ארוכה ורחוקה. עלינו להמשיך ולפעול במישורים השונים על-מנת להביא לשילובם המלא במערכת הצבאית בפרט ובחברה בכלל.