לקט מן התקשורת:
א. שר החינוך,
נפתלי בנט, ביקר בארה"ב לפני כשבועיים
בבית-ספר קונסרבטיבי (מאסכולת 'שכטר')
וקשר שבחים למוסד.
ב. הרב הראשי
דוד לאו תמה עליו "האם שאל רב?", ומחה על מחוות התמיכה בהם שהרי הם מוחזקים בנישואי תערובת (ניסוח שלי. י"ר) "ומעטות המשפחות שיש להם סבא קונסרבטיבי".
ג. "זעם בציבור החרדי על ביקור השר ועל שבחיו המעניקים
לגיטימציה לקונסרבטיבים".
ד. הרב בני לאו מירושלים תוקף את בן דודו, הרב הראשי:
"זה טירוף! למה לסכן את המדינה? הם התומכים הגדולים שלנו"?
ה. הרבנים יעקב אריאל ושמואל אליהו (בסגנונות שונים. י"ר): "זו לא יהדות. זו שואה רוחנית". והפולמוס נמשך ומשתרשר והולך, ויש מה לכתוב ולדבר בכלי התקשורת.
ארבע תהיות
ואנכי עומד ותוהה מכמה זוויות.
ראשית, האם יצאנו מכל פרופורציה? האם זו העת
לרענן 'מלחמת אחים' נושנה שקצת נדחקה מן הבמה? האם חותמו של שר החינוך בישראל ימריץ נהירה להיכליהם ולבתי מדרשותיהם? ומאידך-גיסא, האם החרמתם על ידו תניע,ׂוׂלוּ אדם בודד, לפרוש מהם ומהמונם? כל הרעש התקשורתי לטעמי מוגזם לחלוטין, שכן בלקסיקון שלי
המילה 'לגיטימציה' מדורגת במקום נמוך בחשיבותו. אינני מסכים למשל למשפט הבא: "חרדים היושבים בממשלה נותנים לגיטימציה לחילולי שבת", גם אם הוא יצוטט כיוצא מפורש מפי 'גדולי התורה'.
שנית, ועיקר:
אילו רב מכהן, דיין או ראש ישיבה, היה מבקר בבית-ספרם, ומשבח ומקלס, כי עתה הייתי לפחות מבין לרוחם של מבקרי הביקור, גם אם לא הייתי קופץ לראש כת מותחי הביקורת (שהרי לגיטימציה, כזכור, איננה ערך גבוה באמתחתי). אבל, קוראים וקוראות יקרים: מדובר רק
באישיות ציבורית ופוליטית, בשר החינוך של כלל ישראל. אם הוא מצא לנכון, או יועציו יעצוהו, לסור למוסד חינוכי יהודי בארה"ב, הגם שאיננו אורתודוקסי, הוא אינו חייב "לשאול רב". אם היה מחליט לבקר בישיבת סאטמר בויליאמסבורג (רעיון לא רע!) לא הייתי נחפז לגנותו, למרות שהלגיטימציה כלפיהם חמורה בעיני לא פחות.
שלישית, ועיקר העיקרים; אינני דורש,
ואינני מצפה, מכל חובש כיפה שבכל הליכותיו ואורחותיו יגביה אותה וישאנה על נס. גם אם מדובר ביהודי הגאה באמונתו האורתודוקסית, אצל רבים וטובים המכהנים בתפקיד ממלכתי או ציבורי, הכיפה איננה תו הזהות הקדמי. זו עובדה גם אם איננה מוצאת חן בעיני. בהקשר זה אמנה כמה משפטים נוספים
שאינני מסכים להם: "דתי-חרדי המכהן כשר הכלכלה נותן לגיטימציה לעבודת בשבת"; "דתי-חרדי המכהן כשר התיירות מעניק לגיטימציה לפסטיבלים פסולים"; "דתי-חרדי המכהן כשר לענייני דתות מחלל את השם במתן תמיכות לדתות נכריות"; "חובש כיפה המכהן כמפכ"ל המשטרה אחראי לחילולי שבת מיותרים המתרחשים תחת כנפיה", ורבים כיו"ב. אני שמח מאוד ביהודים הגאים בכיפתם, ועוד יותר בכיפתם הסרוגה, אך אינני דורש מהם להיות במעמד רבני-שגרירי.
ותהייה רביעית, והיא לב הענין; מה נאמר אם
שר חינוך דתי-חרדי יבקר במוסד חילוני? הגם שם אסור לו לשבח את ההישגים בתחום לימודי היהדות הדלים, למשל? ומכאן נשוב לשאלת המפתח שהוצגה בכותרת:
חילוני או קונסרבטיבי מי עדיף? ידעתי גם ידעתי כי רבים מקוראי המדור סבורים שחילוני עדיף, שהרי איננו דבק בחיקוי או בזיוף אלא בלא-כלום. ואני אומר: חילוני מתוך הכרה מדורג נמוך יותר, בהיותו חף מכל אמונה. ואם תרצו, ניתן להרחיב את מרחב הדילמות: קונסרבטיבי או מסורתי לייט? חילוני או רפורמי? רפורמי או נכרי? מסורתי-חזק או דתל"ש? ואנכי הקטן שב ואומר מעין הפתיחה:
עזבו דיוני סרק אלו! בפועל הם אינם מעלים ואינם מורידים. יש בהם ענין לפאנלים ולחילופי דעות מנומקים, ולא לסיסמאות. בודאי לא לטחינת מחלוקות נושנות שאינן על סדר היום הלאומי שלנו, כהיום הזה. ממש לא!
יוסף המתבולל?
עפרא לפומייהו של בעלי תנ"ך-בגובה-העינים המציעים לראות
ביוסף את היהודי המתבולל הראשון (למשל: הגיונות מקרא, פרופ' ישראל אלדד): שמו מוחלף ל'צפנת'; נושא נכרית; משכח את עברו ("נשני אלקים... את כל בית אבי"; מא, נא); מבטא התבוללותו במלבושיו: "ויגלח ויחלף שמלותיו" (מא, יד) ו... עולה לגדולה בכלכלה המצרית. תקצר היריעה מלצטט עד כמה
רחוקה תפיסה זו מגובה חז"ל ו'הספרים הקדושים' לדורותיהם.
