החוק היבש נעדר כל שאר-רוח. בעטיו, מסתבר, נותרה משפחת דוואבשה מופקרת למר-גורלה בכפר דומא. כאילו לא די בפשע השנאה המחריד שביצעו בה בני-עוולה יהודים מהארץ - עכשיו גם נגזר עליה לשלם עליו את מלוא המחיר.
את חייהם של בני המשפחה - אב, אם ובן - שנגדעו ככה סתם, על לא עוול בכפם, אין שום אפשרות להחזיר. אבל על ביתם, שהוצת תוך כדי כך, ניתן למרות הכל, לפצות. והרי היה זה ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שהבטיח בעצמו, למחרת האסון, לעשות \את.
אלא שחרף ההבטחה הזאת, לא מתכוונת מדינת ישראל לפצות את משפחת דוואבשה. בסירובה לשלם, מסתתרת המדינה מאחורי החוק היבש לפיצוי נפגעי פעולות איבה, באשר הוא חל רק על ישראלים, ופוסח בכך על שארי המשפחה הערבית שעוד נותרו למזלם בחיים.
מאחר שהדברים אמורים בצמרור יוצא-דופן - ראוי היה למדינת ישראל לחרוג הפעם מנוסחו היבש של החוק ולהכיר, לפנים משורת הדין, בחובת הפיצוי המוסרית. אחרי ככלות הכל, נטילת חייהם של בני משפחת דוואבשה והצתת ביתם - הם פשע-טרור יהודי,
המינימום המתבקש
בהתחשב בעובדה ששארי המשפחה שנותרו בחיים נעדרים כל אמצעים כספיים - מצופה ממדינת ישראל שתבוא לקראתם לפחות בפיצוי. אחרי ככלות הכל, זהו המינימום ההומאני שעשויה המדינה להפגין כלפיהם.
ושלא תהיה, חלילה, טעות: מתן פיצויים למשפחת דוואבשה אינו אמור להתפרש כהודאת המדינה באחריותה לביצוע הפשע. במקום זאת יהיה בו כדי להביע סלידה ושאט- נפש עמוק ממעשה שהינו מעורר פלצות.
ולמי ששכח - ראוי להזכיר: היה זה חוסיין,
מלך ירדן, שטרח בכבודו ובעצמו לפקוד בישראל את בתיהן של משפחות הנערות שנקטלו בידי חייל, בן-עוולה ירדני. במחווה האצילית הזו, שבמהלכה כרע המלך ברך בפני ההורים היהודים השכולים, תוך התנצלות על המעשה הנפשע - לא השפיל הוד-מלכותו את עצמו ברבים, אלא רק העלה את כבודו.
