האומץ לקשקש

קראתי את ספרו הלא מרתק של עפר שלח, ומאז ספרו הראשון - המגש והכסף, תפישותיו הבסיסיות לא משתנות. הוא, שרוצה ומייחל לשינוי תפישה במערכת הביטחון, אינו מאפשר לעצמו להשתכנע מדברים טובים, כהרגלו ניתלה באילנות גבוהים (דוח לוקר), או בציטוטים שהוא מביא מגדולי האומה, בתבל ובארץ, ומרשה לעצמו לנהוג בדיליטנטיות מפליגה ובשטחיות רבה בבואו לתת (כפי שאמר בראיון ברדיו) רצפטים למערכת הביטחון ולממשלה. מלחמות ישראל ומלחמות בכלל, אינן דומות זו לזו, ולכן הנסיון לקבוע שבלונה של תפישת ביטחון, נדונה לכשלון מובנה. כל מלחמה עומדת בפני עצמה, והיא מושפעת מגורמים רבים ומגוונים, החל מהסביבה הגאופוליטית, עבור דרך ארסנל הנשק שבידינו, ובידי האויב, ועד להגדרת האויב. להזכירכם כי במלחמת ששת הימים האויב היה סוריה ומצרים, וירדן הצטרפה אחר כך מבלי שנחשבה לאויב. הגדרת הסיכונים והסיכויים, הגדרת הפגיעה במשק האזרחי ובאוכלוסייה בעורף, הצורך להשקיע בהתכוננות ובמוכנות למלחמה, ועוד ועוד, תקצר היריעה מלהשתרע. מאז ומתמיד היו נסיונות במערכת הביטחון להגדיר את תפישת הביטחון, והנסיונות כשלו כי הכל משתנה, ובמדינת ישראל השינויים הם גדולים ומגוונים. בעבר נאמר כי לא ניתן להרים שני דגלים - ביטחון וכלכלה בבת אחת. החיים הוכיחו כי ניתן גם ניתן. לא רק זאת, הביטחון באמצעות התעשיות הביטחוניות ויחידות הצבא, מזין את המשק האזרחי ומביא לפיתוח ההיי-טק ותעשיות נלוות,.הוא גם מביא באמצעות מכירת נשק מתקדם, לקשרים פורמליים, ובלתי פורמליים, עם מדינות כאלה שאיש לא מדמיין. מעניין גם שהסופר הלא מרתק הזה, אינו מביא כדוגמה ולו תפישת ביטחון אחת לדוגמה ממדינות מערביות מבוססות ותיקות, שעברו מלחמות רבות, ונשאלת השאלה מדוע? האם גם הן הגיעו למסקנה שאין טעם להכביר מילים ומשאבים על דבר זה שהוא משהו אמורפי ובלתי ניתן להגדרה, או שהן מכינות את צבאן למיטב שהן יכולות. כמה ביטחון קונים בשקל נוסף גם זו קלישאה שהיא טובה ברמה הפילוסופית אולם אינה מתאימה לניהול תקציב ומערכת. אלה לא דברים שניתנים לכימות.

20 שנה בקבע

ברשימה זו אני רוצה להתמקד דווקא בסופו של הספר העוסק בתקציב הביטחון. מאחר שבנושא זה עסקתי שנים רבות, והייתי שותף למאבקים התקציביים עם האוצר, ובתוך מערכת הביטחון, אני יכול להעיד כי הכותב אינו בקיא בתחום, אלא בקיאות שטחית ובלתי מבוססת. אין דומה הצגת תקציב הביטחון לוועדת הכספים, לתקציב הביטחון ולניהולו במערכת. גם לוקר, עליו הוא מתבסס אינו מבין גדול בתחום, אפילו את הדבר הפשוט ביותר של השוואת תקציבי מדינה על אותו בסיס, איננו מסוגל לעשות, ולכן הוא יורד לשוליים של התקציב, כמו טענתו המגוחכת שהופיע גם בספרו המגש והכסף כי משרתי הקבע פורשים בגיל צעיר לפנסיה עם 75% משכרם, זוהי בדותה שאין שניה לה. כל אחד פורש עם מה שצבר. אם שירתתי 20 שנה בקבע אני מקבל (בפנסיה תקציבית) 40% מהמשכורת הקובעת, שזה רחוק מאוד ממה שנכתב על-ידי הכותב. על-מנת לקבל 75% צריך לשרת לפחות 35 שנה. שקיפות - דבר החוזר כחוט השני אצל כל אלה שאינם מבינים בתקציב הביטחון, ולהלן העובדות - מאז ימי עזר ויצמן ז"ל כשר ביטחון, חשב משרד הביטחון מתמנה על-ידי משרד האוצר, בדומה למשרדי הממשלה האחרים. ואם שם הוא שולט מדוע אינו שולט כאן? שר האוצר יובל שטייניץ קבע שאם תהיה שקיפות, כפי שהוא דורש, יחסך סכום של כמה מיליארדים בתקציב הביטחון. מתנהל ולא מנוהל. לוקר, שאינו בקי ברזי תקציב הביטחון, טבע את המונח, והסופר ממהר להעתיק זאת ממנו. ואני שואל מדוע הוא לא הקדיש שבוע ימים באגף התקציבים במשרד הביטחון לראות מקרוב ובאופן בלתי אמצעי כיצד מנוהל התקציב? והיה נוכח לדעת כי ניהול התקציב במשרד הביטחון, על רמותיו השונות מתקדם הרבה יותר ממה שקורה במשרד האוצר, שהיה צריך להוות סמן ימני לכל משרדי התקציב באשר הם, ולא הוא. מודל של השפעת תוספות שכר במקרו ובמיקרו הוקם לראשונה באגף התקציבים של משרד הביטחון. רק שנים רבות אחר כך אימץ זאת הממונה על השכר.

קורת גג אחת

הכותב אינו מבדיל בין מימון לבין התקשרות, כאשר ההתקשרות הרב שנתית בה נוקט משרד הביטחון מאפשרת פעילות שתוצאותיה תהיינה ידועות, ויבואו לידי ביצוע בעוד עשור. מערכת המעקב אחרי התקציב, מאפשרת, בניגוד למה שכותב הסופר, לדעת בכל חודש מחודשי השנה, כמה הושקע בכל סעיף וסעיף ובכל מערכת. מערכת הצטידותית נבחנת מכל צדדיה, לרבות חקר ביצועים ועלות תועלת. אין זה אומר שלעיתים למרות עלות גבוה מתועלת, ועקב אילוצים, לא מצטיידים במערכת כזאת. מערכת הביטחון מקיימת מכללה לתקציב המאפשרת הכשרה כוללת לאיש התקציבים במערכת הביטחון בצורה יסודית ומקיפה. הפרדת היועץ הכספי לרמטכ"ל מאגף התקציבים - עוד רצפט מבית מדרשו של שלח, שכבר נבחן ונבדק פעמיים, הן מחשבתית והן ביצועית, והמסקנה הייתה שהשילוב של אגף תקציבים, המבטא את צד המחסור, עם היועץ המבטא את צד הדרישות, תחת קורת גג אחת, תוך שילוב אזרחים ואנשי צבא, הוא הפתרון הטוב ביותר למימוש רציונלי של תקציב הביטחון.

תורת התקציב

בעבר בימי מנכל מישרד הביטחון פרופ זוסמן פנחס (סיקו) ז"ל, נבחנה האפשרות להכניס תחת קורת גג אחת את היועץ הכלכלי למערכת הביטחון, את אגף הכספים, והיועכל למינהל שנקרא מכתכ, במסגרת המנהלים שהוקמו במשרד הביטחון, והפתרון הזה כשל, והביא לפרוק המינהל הזה חזרה לאגפים הקודמים. הבנת הנקרא משרד האוצר מגייס לשורותיו בחורים צעירים כלכלנים מבריקים, יותר או פחות, אבל לרובם אין הכשרה צבאית מתאימה, שתעזור להם להבין את המטריה איתה יוכלו להתמודד בבואם לעסוק בתקציב הביטחון. מתי היה באגף התקציבים באוצר רפרנט שהוא טיס לצורך הדוגמה, שיוכל להתמודד עם מושגים בתחום חיל-האוויר. לדעתי אף פעם וכנ"ל מחילות אחרים. כתיבת תורת התקציב צריכה להעשות בצוות מולטידיספלינרי, ולכן כאשר הוקמה מפקדת כוחות השדה מוניתי לעמוד בראש צוות כזה, שכתב את תורת תקציב זרוע היבשה, כאשר התפישה הבסיסית הייתה כי האחריות הולכת עם סמכות. לא יכול להיות שראש אגא יחליט איזה סוגי תחמושת תרכש לטובת מערך השדה. סיכום - עד פה, מכל המובאות דלעיל, רציתי להמחיש מדוע אנו עוסקים בנושא מורכב מעין כמוהו, והגיע הזמן, במקום לייסר בקוצים את מערכת הביטחון, על תקציב הביטחון וניהולו, לתת להם את פרס ישראל לביטחון, כי הם מנהלים את התקציב באחריות רבה, תוך התחשבות בצרכי מערכת הביטחון, ולא פחות מכך באחריות למדינה כולה - מחד מענה על צרכים, מאידך התחשבות בצרכים של הכלכלה. כאשר רצו לפתור את המיתון של שנות השישים פנו למערכת הביטחון שתיתן פתרונות מיידים. שיתוף פעולה במקום דיקטטורה של האוצר, תביא לפירות המקווים ולא סיסמאות על שקיפות ורדיפת אנשי הקבע והגימלאים.