אריאל, יהונתן ומירי

מהומת אלוהים. אמ"י בחרה באריאל זילבר לפרס על מפעל חייו ביצירה המוזיקאלית שלו. השמאל אשר ללא ספק שולט במדיה, על-אף שהובס בקלפי, הפעיל את שופריו, לדעת השמאל אריאל לא ראוי לפרס בשל דעותיו ובשל התבטאויותיו. אז בואו נביט לרגע על יוצר אחר, אף הוא חתנו של אותו פרס, ולאותה שנה, יהונתן גפן, אשר ללא ספק הוא הקצה הקיצון השני של זילבר, בשמאל, ואם נחטט קצת ונחפש בהתבטאויות של גפן נמצא למשל את "אם החילוניים רוצים להמשיך לחיות פה אין להם ברירה אלא לפתוח באינתיפאדה. כן, אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" (יהונתן גפן, למי צלצלו הפעמונים, מעריב 8.5.98). יהונתן גפן על ביבי נתניהו: "האח הלא נכון נהרג" (משדר בחירות 2006, ערוץ 2). או "נורית זרקה את הפרח/ בסוף היא זרקה גם אותי/ הלכה, התחתנה לה - עם שמוק דתי" (במופע משותף עם סלומון).

בכל רע יש טוב

כלומר, גם עידוד למרד, גם כמיהה למותו של ראש הממשלה, וגם התייחסות מאוד מבזה ומקוממת לחובשי הכיפות ומה אם כן חסר לנו על-מנת לאזן בין שני היוצרים האלה, אם זה כשר, זה כשר, אם זה פסול, גם רעהו פסול. אבל משום מה הרעש הוא נגד זילבר בלבד, כאמור המדיה נשלטת על-ידי השמאל. אבל בכל רע יש גם טוב, הפרשה הזו חושפת את הפרצוף המקארתיסטי של השמאל בישראל, אותו פרצוף שהשמאל לכאורה מנסה לנכס לימין, בחוסר הצלחה בולט. מירי, היא מירי רגב, מקבלת כאן זריקת עידוד מאגף בלתי צפוי לכאורה, השמאל תומך חד-משמעית בנידויים וחרמות על בסיס עמדה פוליטית, ואף אם בקואליציה יש כאלה שלא מרגישים נוח עם העדפת תקציבים על-פי עמדה פוליטית הרי שהשמאל והשמאל הקיצוני מסתבר שמאד תומכים. אכן זריקת עידוד מפתיעה מהאגף הכי פחות צפוי.