1. "פרס ישראל הוא פרס מיוחד", כך כתב אשתקד ראש ה
ממשלה נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו, "שאותו מעניקה המדינה לאזרחים שהצטיינו בעשיה, פרצו דרך ותרמו תרומה משמעותית למדינת הלאום שהקים העם היהודי בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות... זוהי בראש וראשונה הכרת תודה, אך היא נושאת בחובה גם אמירה ערכית וחינוכית: מי שמרים תרומה משמעותית למדינה ולביטחונה, לעם ולחברה, למדע ולכלכלה, בתרבות, בספרות, באקדמיה בתעשיה, ובכל תחומי חיינו – ראוי לפרס ולהוקרה".
הדברים נכתבו בזמנם, לאחר שהחליט לפסול את חברותם של שניים מחברי הוועדה לבחירת חתן פרס ישראל לספרות. נתניהו העריך, מן הסתם בצדק, ששני המלומדים, המזוהים עם השמאל, יעדיפו לבחור מועמד פוסט ציוני, פרו פלשתיני, ולא חסרים כאלה בערוגותינו, כידוע. נתניהו, שהחזיק אז בתיק החינוך, בעקבות התפטרות השר דאז
שי פירון, הסביר אז כי "זו זכותו של השר האחראי... שר הוא לא חותמת גומי" (הארץ 9.2.15).
תרגיל דומה לזה שממנו חשש נתניהו, אירגנו ארבעה פרופסורים אנונימיים לגמרי מבחינת התודעה הציבורית (
שאול שקד, גדעון בוהק, דבורה דימנט ושמואל הרוי – מי מכיר? מי יודע?) לשר החינוך
נפתלי בנט. אבל הוא, בניגוד לנתניהו, בלע את הצפרדע – ויעניק את פרס ישראל לחקר מדעי הדתות והפילוסופיה, לשנת תשע"ו, לאיש השמאל הקיצוני פרופ' דוד שולמן, שמאחוריו קופה של שרצים: קריאה לסרבנות, הגדרת קציני צה"ל כפושעי מלחמה, פרובוקטור ומומחה לעימותים עם חיילי צה"ל בארגון האנטי ישראלי 'תעאיוש', ואחראי לפרסומם בעולם, באנגלית, של דברי שיטנה נגד מדינת ישראל, 'שודדת אדמות הפלשתינים'.
המדען הדגול מרבבה, נמצא ראוי לקבלת הפרס בזכות היותו "חוקר מבריק ופורץ דרך של הדת, הספרות והתרבות של דרום הודו... ששולט במגוון שפות: סנסקריט, טמילית, טלוגו, ומאלאילאם". נו, באמת. שמחת-זקנתי. מי צריך פרס ישראל למומחה לסנסקריט, כשהאקדמיה הישראלית גדושה מומחים בשפע לתחומים אשר "תורמים לחברה", כהגדרתו של נתניהו, תרומה רבה יותר, עם כל הכבוד, מאשר חקר הסנסקריט.
אבל כל זה לא מנע בחירתו בידי הוועדה, שמן הסתם הייתה מודעת לפעילותו החתרנית, האנטי דמוקרטית בעליל, של שולמן. הם הניחו צפרדע מבאישה על שולחנו של בנט. חוכמתו לא עמדה לו לגלגל אותה מכל המדרגות.
2. אכן, מפתיע עד מאוד ששר החינוך, איש סיירת מובחרת בעברו, נכשל במארב שטמנו לו ארבעה פרופסורים. האם הוא לא היה ער למה שנתניהו התריע עליו אשתקד: "במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי ציוניים – למשל כאלה התומכים בסרבנות שירות בצה"ל – ופחות מדי נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם. לעיתים קרובות מדי נדמה היה שחברי הוועדה הקיצוניים מחלקים את הפרסים לחבריהם בשיטת חבר מביא חבר. מי שלא מזוהה עם הקו שלהם אינו נמצא זכאי לפרס".
אחת מקודמיו של בנט במשרד החינוך,
שולמית אלוני, מנהיגת מרצ, כדי להימנע מבליעת צפרדעים, דאגה מראש בעת מינוי הוועדה לבחירת המועמד לפרס ישראל (1992) על תרומה לחברה, שיכהנו בה רק אלה שמתחייבים להמליץ על מועמדותו לפרס הנכבד של האישיות הנערצת עליה ויקיר השמאל פרופ' ישעיהו לייבוביץ.
בסופו של דבר שיבש ראש ממשלתה
יצחק רבין את תוכניתה להענקת הפרס לפרופסור המהולל, אבי הביטוי 'יודו נאצים', ולבסוף הסיר לייבוביץ עצמו את מועמדותו, כבר אחרי שהוכרז עליה ברבים. אילו בנט היה לומד את תולדות משרדו, היה מפיק מאירוע זה שני לקחים: שניתן לעצב את בחירת המועמד 'הנכון'; ושאפשר לסכל הענקת פרס גם אחרי בחירת המועמד.
אבל בנט בחר לנהוג אחרת והודיע בהכנעה כי "אין לפסול אדם בשל דעותיו, משמאל או מימין, יהיו אשר יהיו". עצוב. האם באמת לשם כך שלחו אותו בוחריו לממשלה? במה, אם כך, זה שונה מבגידת פוליטיקאים אחרים, שרון ואולמרט למשל, בבוחריהם?
3. כשיעלה לבימת מקבלי הפרס פרופ' דוד שולמן, יעלו עימו לא רק הישגיו המבריקים בחקר הסנסקריט והטמילית, אלא גם כל עלילותיו של תעאיוש, לרבות הסגרת פלשתינים אל מותם בייסורים אכזריים, ותמיכה בקמפיין חרם ה-BDS. ותבוא עימו גם קובלנתו: "נפש כולנו", כך כתב, "נקעה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלשתינים, ומהמציאות הבלתי-נסבלת בשטח. כולנו יודעים היטב עד כמה אכזרית ידה של ישראל בשטחים: גזל אדמות, השפלה מתמדת ומרה, סגר מתמשך, ומשטר של אלימות וטרור שמשליטים המתנחלים".
בספרו: 'תקווה מרה: מיומנו של פעיל תעאיוש', שנכתב באנגלית (אלא מה?) ותורגם בידי טל הרן (הוצ' חרגול), כותב האיש: "כולנו יודעים היטב עד כמה אכזרית ישראל בשטחים: גזל אדמות, השפלה מתמדת ומרה, סגר מתמשך, ומשטר של אלימות וטרור שמשליטים המתנחלים... במאות מקומות, קטנים וגדולים, תושבים תמימים נופלים טרף קל לידי המתנחלים. הצבא אינו עוצר בעדם, ובתיהמ"ש הוכיחו אזלת-יד בלתי נתפסת... מאחורי המתקפה האכזרית המתוכננת בקפידה, עומדים המתנחלים, ולצידם, יש להניח, קצינים ימניים בצמרת הצבא, וקרוב לוודאי ביורוקרטים אפורים במשרדי ממשלה, בעלי תפיסת עולם דומה. מאחוריהם ניצבים פוליטיקאים ומעלה בסולם, עד לראש הממשלה".
4. טענתו של בנט שאין לפסול אדם בגין דעותיו, היא באמת בדיחה מרה. כנראה שלא סיפרו לו שמפרופ' ישעיהו לייבוביץ ו
שמואל שניצר נשלל הפרס; ושאוניברסיטת חיפה ביטלה החלטה להעניק תואר ד"ר-כבוד לפרופ' ישראל אומן; ושנשיא העליון לשעבר
אהרן ברק פסל את פרופ'
רות גביזון – וכולם רק בשל דעותיהם. חבל שלא נמצא לצידו מי שיבהיר, שכך לא כובשים את הנהגת הימין: איש ממצביעי השמאל לא יעבור לתמוך בו בשל מחווה ההתרפסות, אבל ייגרעו ממנו תומכיו הפוטנציאליים, שאינם מוכנים להשלים עם הענקת הפרס הממלכתי לבכיר תעאיוש.
