אלוף בשיקוף המציאות

מה ישראלי יותר מאשר חוסר הפרגון לזול? מה ישראלי יותר אם לא טיפוח פוליטיקה של שנאה, של פירוד, של קוטביות, של שיסוי אלה באלה? ומיהו הישראלי הבולט ביותר המנהל מדיניות המכילה את כל המרכיבים ונוחל הצלחה רבתי אם לא נתניהו? מאמרו של אלוף בן, העורך הראשי של הארץ, "נתניהו דווקא מנהל מצטיין", שפורסם בסוף השבוע, שם את האצבע בדיוק על הפוליטיקה של נתניהו מאז ועד היום, אם כי בקדנציה הנוכחית הפוליטיקה הזו יודעת פריחה עצומה, היא פוליטיקה של טיפוח השנאה, של פלגנות ושל סיסמאות ללא שום כיסוי אך קליטות בצורה מופלאה בקרב רבים מבין אזרחי ישראל. הפוליטיקה של נתניהו הגיעה לממדים של אומנות ממש, תוך שימוש בשיטות רטוריות ואמצעים שלא היו מביישים משטרים טוטליטריים. כך מצליח נתניהו לחתור אל מטרותיו ללא כל הפרעה ממש. במציאות שבה מרבית כלי התקשורת עסוקים בזוטות ממש והאליטות הישנות מנסות לשווא להשיב מלחמה בצורה רציונלית, נתניהו הוא באמת מלך ישראל. הסרים למרותו והצובאים לפתחו למען אתנן פוליטי שמן, מוכנים לעשות הכל, ובלבד שנתניהו יישאר בשלטון. אלוף בן נוגע בכל אלה אך בזהירות רבה. את המהמורות הוא עוקף בצורה אלגנטית. סביר שסיבותיו עמו. וכך כותב בן: "מנהל טוב צריך לדעת מה לא לעשות ובמה לא להתעסק, ונתניהו מניח לאחרים את מה שעשוי לעורר מחלוקת או להיכשל. פרויקט "החלפת האליטות", שנועד לחסל את התמיכה הציבורית בחלוקת הארץ, נמסר לנפתלי בנט ומירי רגב. את המאבק בלחץ הבינלאומי לסיום הכיבוש הפריט לראשי ה"אופוזיציה", יצחק הרצוג ולפיד. ניתוץ בית המשפט העליון הופקד בידי איילת שקד ויריב לוין". בנט אומר את מה שנתניהו חושש לומר בקול רם אך בסתר לבו מסכים לו: אין עם פלשתיני, לא תהיה מדינה פלשתינית, לא תהיה חלוקה, לא יהיה שלום. נתניהו רק אומר שמדינה דו-לאומית זה רע ליהודים אך בפועל, הוא מוביל לשם, לאסוננו. ורוב העם עמו. חמישה חודשים של טרור יומיומי לא הביאו את מרבית העם למסקנה שממשלת ישראל בראשות נתניהו כשלה. לא צה"ל, לא כוחות הביטחון האחרים, אלא ממשלת ישראל בראשות נתניהו מנהלת מדיניות ביטחונית שלא תוביל לשום הרגעה, לשום הסדרה, אלא לעוד ועוד קורבנות. והרוב דומם כי אין מתחרטים על הצבעה. השנאה כלפי הערבים זהה לשנאה כלפי כל מי שמעז למתוח ביקורת על יקיריו של רוב הציבור. ונתניהו יודע זאת היטב, ובכישרון השמור ליחידי סגולה הוא מנהל את השנאה הזו כלפי מתנגדיו הפוליטיים. אחת הדוגמאות המצוינות לניהול השנאה על יד נתניהו כלפי יריביו הפוליטיים היא המחאה החברתית משנת 2011. ברוטשילד לא מחאו רק אנשי מחנה השמאל. חסרי היכולת אינם משתייכים רק לשמאל. חוסר היכולת להגיע לקורת גג פרטית אינה נחלת השמאלנים בלבד. אלא שנתניהו זהה את האלמנט היחידי המסוגל לפורר את המחאה: שיסוי אלה באלה, קרי הפיכת המחאה החברתית למחאה פוליטית. מירי רגב נשלחה אל לועה הארי ביודעה שיהיו אשר יקראו כלפיה קריאות גנאי. זו הסיבה שהיא הלכה לשם כדי להפיק רווח פוליטי ברור. נתניהו שבע נחת. השמאלנים הם אלה שתקפו את רגב, לכן כל המחאה היא שמאלנית. ורוב הציבור קיבל זאת ונתניהו לא רק שלא שילם מחיר פוליטי על כך אלא זכה במלוא הקופה. לא ראש הממשלה אשם במצב אלא יריביו. כל יום נוסף של סיקור הביא לנתניהו עוד ועוד קולות. דוגמה נוספת לניהול שנאה בכישרון עילאי היא אותה קריאה של נתניהו ערב הבחירות האחרונות לצאת להצביע כי אוטובוסים מלאים בערבים נוסעים אל הקלפיות ושלטון הימין הסכנה. לא דובים ולא יער. הכל המצאה גאונית של נתניהו כדי לעורר את השנאה ולהפיק תועלת. התרגיל עבד מצוין. נכון שלאחר מכן התנצל שלא הובן כהלכה אך היה זה לאחר פרסום התוצאות והתמנותו לראש ממשלה. המטרה הושגה. התקשורת שנואה על נתניהו למרות שהוא עושה בה שימוש מניפולטיבי מוצלח מאוד. מתי מעט מסוגלים להגיע לרמה כה גבוהה של מיומנות כדי להפוך את התקשורת לאויב מספר אחד. נתניהו הבין היטב שאנשי התקשורת, ברובם הגדול, מונעים על-ידי אינטרסים וחטאים קשות לעקרונות היסוד של תקשורת במדינה דמוקרטית. כל נבירה בחייו הפרטיים נתניהו הפכה לבומרנג. רוב הציבור עם נתניהו. כל התנפלות על רעייתו הפכה לנשק קטלני של נתניהו שכוון לתקשורת. והוא הצליח מאוד. ראוי לקרוא את תגובת עורך דינה של שרה נתניהו בערעור שהוגש לבית המשפט בעקבות פרשת מני נפתלי. בקשת הערעור, כמעט כולה, היא כתב אשמה נגד התקשורת השפעתה השלילית, כביכול, על השופטים. העורך דין המלומד אפילו השכיל לצטט מדברי שופטת אשר טענה שלתקשורת השפעה גדולה על השופטים. והציבור מאמין לשרה ולעורך הדין כי השנאה כלפי בית המשפט מרקיעה שחקים, במיוחד בית המשפט העליון. באותה צורה ובאותם האמצעים משתמש נתניהו גם כלפי האקדמיה, גם כלפי מוסדות התרבות. גם הנושא העדתי אינו נשכח. מיתוסים וסיפורי בדים אחרים על קיפוח נקנים כלחמניות טריות. עוד ועוד תומכים. עוד ועוד מצטרפים. נסיים במה שכולם מכירים, אך רבים מנסים לשנות את העובדות. שיא טיפוח השנאה על-ידי נתניהו היה ערב חיסולו של יצחק רבין. נתניהו עם ארון המתים, נתניהו על המרפסת בכיכר ציון, נתניהו בנאומים מתלהמים בכנסת, נתניהו באתרי פיגועים מלעיט ומשסה. התוצאות ידועות לכולם. למרות כל אלה, ולמרות כל מיומנותו וכישוריו הרטוריים של נתניהו לטפח שנאה כדי לזכות בשררה, מצב זה לא יימשך לנצח. יום יבוא והגלגל יתהפך. למתנגדיו של נתניהו אין את הלוקסוס להתייאש.