רוצים צווארונים

איך אפשר להפסיק את הרצח ברחובות? הדבר היה מסתייע לו אפשר היה להחזיר איזה שאהיד שידווח על האכזבה שציפתה לו כאשר לא נצפו שבעים ושתיים יעלות חן שהמתינו לו, ואפילו לא אחת לרפואה, ולא זו בלבד, אלא שמצא עצמו בתוך הגיהנום (קרוב לוודאי) זו הייתה הדרך הטובה ביותר להילחם בטרור. אומנם הממשלה וזרועות הביטחון יושבים על המדוכה בעניין המשך הטיפול בטרור, אבל ההחלטות תהיינה מן הסתם: להמשיך לעשות את מה שנעשה עד עכשיו, ולהמשיך לא לעשות את מה שלא נעשה עד עכשיו. ואכן יש בעיה בטרור זה. בלחימות עבר מצא צה"ל תורות לחימה שמאפשרות להעביר את הלחימה לשטח האויב. ברור היה לכל מפקד שסוד הניצחון טמון בכך שאנו לא נותנים לאויב להכתיב לנו את זירת המלחמה, בשום אופן לא להיגרר למלחמה בכלים, בזמן, ובמקום, שנוח ליריב, אלא במקומות, בכלים, ובזמנים שנוח לנו. אלא שכעת כמו האינתיפאדות שהיו, האויב מכתיב הכול, ואנו מגיבים. (בקושי). הם מכתיבים אם הרצח יהיה בתוך התיישבות, או ביפו, או בירושלים, אם הקורבן יהיה תייר המהלך לתומו, או אישה בעתניאל בביתה ולנגד ילדיה. האויב מכתיב את כלי המלחמה ומתי תהיה ההתנגשות. יש ונדמה שכוחות הביטחון נגועים בקיפאון מחשבתי. הם אינם משנים כיוון, אינם מעבירים את הלחימה לשטח האויב, (וגם אם יש בעיות משפטיות בקשר לכך, צריך לפתור אותן). הלחימה בימים אלה אינה משנה פניה. היכן שאירע רצח, מגבירים שם את הכוחות, כמו אזור הלחימה המדמם בגוש-עציון שנראה כמעט כבסיס צבאי. אבל הם לא לוקחים בחשבון, שהרוצח שם פעמיו למקום אחר. המרצח שואב עונג מהפחד ברחובות, מאלפי השוטרים שמתרוצצים סביב עצמם (וחלקם נפגע קשה) שבולשים ומחפשים ולא יודעים מה, והם שואבים מכך עידוד ומוטיבציה. השב"כ מנסה למצות את כל יכולותיו, אבל מזמן היה צריך לחשב מסלול מחדש, ולהתחיל להפתיע את האויב. אם לאחר יותר מעשרים שנות טרור, מאז אוסלו, הטרור אינו נפסק, סימן שאין מבינים עדיין מול מה עומדים. זה קרה לא פעם בתולדות העמים. זה קרה לאנגליה ולצרפת לפני מלחמת העולם השנייה, זה קרה לאמריקנים לפני פרל הרבור, זה קרה לנשיא בוש לפני מלחמת המפרץ, שלא מזהים את הבעיה. דומה הדבר לכיפה אדומה שרואה מול עיניה את הזאב השוכב במיטה, ובמקום לשאול, זאב מה לך במיטת הסבתא שלי, היא שואלת, סבתא למה יש לך שיניים כל כך חדות? הלחימה הזו נמשכת כבר כחצי שנה, ושום דבר רציני לא נעשה. אם חולפים יומיים בלי רצח, כבר מתחילים להביט לכיוונו של אבו מאזן, נו מה עם ה'תקדמות בשיחות'. אז אבו מאזן הוא אחד מקבוצת המעודדות, כולל האויב הערבי שיושב בכנסת ישראל, והם יודעים שגם אם ימשיכו בטרור הם לא יפסידו דבר. בשום מקרה לא יאבדו שום דבר מן הנכסים שכבר הובטחו להם על-ידי ברק וקלינטון. הנכסים מונחים בכספת הרשומה על שמם. המלחמה שלהם היא על נכסים שעוד אין להם. גם אם יוחלט על עוד אמצעי ביטחון חדשים, זה לא יביא לחיסול הטרור. אי-אפשר להאשים את הטרמפ בו נסעו שלושת הנערים שנרצחו הי"ד, ואת הוויז שהטעה את שני חיילי עוקץ. וגם אם יוסיפו לספר הפקודות עוד סעיפים והגבלות והנחיות ביטחון, זה לא יחסוך אפילו פיגוע אחד. נדמה שהגיעו להנחה שאפשר 'להכיל' את הרציחות. זה לא המוני, אז הרוג אחד ליום, לא נורא... ובדרך עוד מגננות ועוד השתכפ"צות. הצמרת המדינית ביטחונית אינה מנסה להתמודד באופן רציני, אולי מחשש אמריקני, אולי מפחד התקשורת המקומית, והצעדים שלה מול הטרור, אין בהם תעוזה, אין יצירתיות, אלה נמצאים דווקא בצד השני. האויב הפתיע עם הרקטות מלבנון ב-2006, ועם מנהרות עזה ב-2014, ועכשיו עם טרור הסכינים, וכבר מדובר על התמגנות נוספת לחיילי צה"ל. תוספת הצווארון לאפוד המגן נגד סכנת הדקירות. וזה בהחלט מעלה גיחוך. מדינת ישראל מהדקת עוד ועוד את הבטחת העורף, במקום להסתער. ובכלל, מה נעשה אנו האזרחים הקטנים שנותרנו נטולי צווארון שימושי?