שורות אלו (לפחות ההתחלה) נכתבות בפורים ולכן ננסה להתייחס למשמעותו של החג בהשלכה לימינו. כידוע, המצווה העיקרית של חג הפורים היא קריאת המגילה. לא תחפושות ולא קפצונים. שמה של המגילה הוא מגילת אסתר, ולכאורה הרי מגילה זה מלשון גילוי בעוד אסתר זה מלשון הסתרה, היפך הגילוי, מה הרעיון? הגמרא מספרת (מגילה ז/א): שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות" (ביקשה שיכניסו את הסיפור שלה לכתבי הקודש) שלחו לה "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות" (אולי חששו שמא הסיפור של המגילה יספק רעיונות לאיזה צורר עתידי) שלחה להם "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס" כך שמי שיחפש רעיונות יוכל למצוא אותם בקלות.
חד-פעמי או מחזורי?
אבל עדיין לא השתכנעו. כי הכלל הוא שבכתבי הקודש נכללו רק טקסטים שהמסר שלהם הוא נצחי, לא אירועים אקראיים, חד-פעמיים כמו הרעיון המטורף של המן העמלקי. אסתר טענה שהסיפור הזה אומנם מטורף אבל לגמרי לא חד-פעמי, שעם ישראל עוד יפגוש את צאצאי עמלק הרבה פעמים וכדאי שיהיה בפניהם הסיפור המעודד הזה, שממנו ילמדו כי לא עזב ה' את עמו. אם כך, אם מדובר בתקדים ולא בסתם מטורף חד-פעמי, צריך למצוא לכך רמז בכתבי הקודש המוקדמים יותר, ומשם דווקא לומדים שאין צורך באיזכור נוסף של עמלק: שלחו לה (משלי כב) "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת. שָׁלִישִׁים ולא רבעים". הכוונה למצוות מחיית עמלק הנזכרת בתורה פעמיים ועוד פעם בספר שמואל.
כמה תזכורות צריך?
אלא שהחכמים טרחו ועיינו שוב: עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז) [יד] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר... ...כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק... כְּתֹב זֹאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה; זִכָּרוֹן, מה שכתוב בנביאים; בַּסֵּפֶר, מה שכתוב במגילה. ובסך-הכל שלושה איזכורים כנ"ל. הוויכוח הזה שבין אסתר לחכמים נבע מנקודות מוצא שונות; אסתר הייתה נביאה וידעה שבכל דור עם ישראל יהיה זקוק לתזכורת שמאחורי ההסתר נמצא הגילוי, ואת התזכורת הזאת הוא ימצא בסיפור שלה. החכמים לא היו זקוקים לתזכורת הזאת, הם הרי חיו במודעות הנכונה בלי קשר לסיפור כזה או אחר וגם לא חשבו שעם ישראל יזדקק לתזכורת הזאת. בסוף הודו לדבריה והיום אנחנו יודעים עד כמה אסתר צדקה.
נס בתחפושת של טבע
אסתר ידעה מה שידעו גם החכמים, שהנס אירע בזכות אחדות ישראל, שכולם שמרו על דבקות בבורא יתברך, אחדות שאותה הוביל מרדכי היהודי. צריכים לזכור שסיפור המגילה, אותה מגילה שקריאתה נמשכת כמחצית השעה, אותו סיפור מתפרס על פני כעשר שנים. לא כל כך פשוט לזהות שהיה פה נס. זה לא כמו קריעת ים סוף או מכת בכורות, זה סיפור שמדבר לכאורה על תככים פוליטיים, כאלה שהיו ואולי עדיין ישנם במערכות שלטוניות. בלשון החסידות, זהו נס שאינו שובר את הטבע אלא הוא מלובש בטבע, כך שקל מאוד לטעון שמדובר במקריות. ובדיוק את זה רצתה אסתר ללמד אותנו, שאין מקריות, שכל מה שקורה בעולם וגם איתנו, קורה בהשגחה פרטית מדויקת וקפדנית.
פיזור או אחדות?
והרי בחיצוניות, המצב בעם היה היפך האחדות. שעל כן טוען המן באזני אחשוורוש (אסתר ג, ח): ...יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ (כך שפגיעה בהם לא תיצור שממה בשום מקום) וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם (הם לא נטמעים באוכלוסייה המארחת, שומרים על יחוד תרבותי) וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים (מעדיפים את חוקי התורה שלהם על פני חוקי המלך, ועל כן) וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. מה שהמן לא ידע זה שהפיזור של עם ישראל היה חיצוני בלבד, כי בפנימיות הם היו לגמרי מאוחדים, כמו שהוא עצמו אומר: יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם. אומנם מפוזרים מבחינה גאוגרפית אבל לגמרי מאוחדים מבחינה רוחנית. אסתר הורתה למרדכי לעורר בעם את האחדות הזאת והאחדות חוללה את הנס.
האחדות תביא את הגאולה
חשוב לזכור שתחושת האחדות מתחילה אצל כל אחד ואחת מאתנו בלב פנימה, ומהנקודה הפנימית שבלב, במעגלים מתרחבים עד שמגיעים לאחדות של כלל ישראל. כך נהג מרדכי שלקח על עצמו את כל האחריות ובעקבותיו נהגה כך גם אסתר. וזה מה שמורה לנו פרשת השבוע (ויקרא ז): [יא] וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב, לַה'. [יב] אִם עַל-תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ... יהודי חש שנעשה לו נס פרטי והוא מודה לה', מביא קרבן תודה. אומרת לו התורה שבקרבן הזה עליו לשתף כמה שיותר יהודים. אומנם התודה היא לה', אבל ממנה אוכלים גם הכהנים וגם כל יהודי שאפשר להזמין אותו למסיבת ההודיה. בכך מעמיקה תחושת האחדות בין יהודים וזה מה שיביא את הגאולה האמיתית והשלמה.
