אחת מן המימרות המפורסמות של
אריאל שרון הייתה "מה שרואים מכאן לא רואים משם". בני הפלוגתה שלו מימין מצאו פגם במימרה זו, כדרך לתרץ את המהפך המחשבתי שהוביל מ"דין נצרים כדין תל אביב" ל"פינוי בנחישות וברגישות". ולא היא. מי שנמצא ממש, אבל ממש בשפיץ, באמת רואה את מה שנסתר מעיני אלה שאינם בפסגה. אחד הדברים הללו הוא המאמץ הבלתי נלאה של הממשל האמריקני ו
האיחוד האירופי, במיוחד בשבע השנים האחרונות, לבקע של חומת המגן של המדינה היהודית.
מאמץ ההבקעה מתחלק בין הממשלים, כל אחד על-פי כוחו. בצד האמריקני מתבצע המאמץ דרך שיתוף הפעולה הביטחוני הישראלי-אמריקני, היוצר מגע בלתי אמצעי בין המעגל העליון של הממסד הביטחוני הישראלי לזה האמריקני. ולא כשווים חס וחלילה, אלא על תקן של בני חסות, נתמכים, לקוחות. כל קצין ישראלי המיועד לקידום "נשלח ל
לימודים", דהיינו נחשף להשפעה האמריקנית בקורסים של פיקוד ומטה, באימונים משותפים, בביקורים של קצינים רמי דרג, בהטמעה של מערכות נשק. למעשה, כמו ביקורו של כל ראש ממשלה ישראלי בבית הלבן כמעט מיד לאחר שנכנס לתפקיד, היציאה ללימודים של איש ביטחון ישראלי היא אבן הדרך החשובה בדרכו המקצועית-פוליטית. התהליך הוא דו-צדדי, שבו הממשל האמריקני בוחן מיהם הקצינים הישראלים הנוחים לו, דיעותיהם של מי מהם משתלבות עם הגישה האמריקנית, ובהתאם לכך יקבלו את ההשקעה הראויה לבני חסות ראויים. קשה מאוד להתעלם מן החיבוק האמריקני הנדיב המגיע מממסד שגודלו פי-100 מזה הישראלי. קשה מאוד להתעלם מן העוצמה, השפע, הטקסיות והמסורת הביטחונית של אמריקה, כשמגיעים למגע בלתי אמצעי איתה. הבוגר הישראלי המאושר של קורס פיקוד אמריקני חש מחויב כלפי מארחיו הנדיבים, המהוקצעים, המסודרים בקפידה, המגובים בתקציב שהוא לכאורה בלתי מוגבל, ושב לארץ לא אחת כמעט כסוכן אמריקני בצבא הגנה לישראל. אפילו מדי הייצוג נעשו אמריקניים. הקצינים שמתקדמים בישראל לדרגות הגבוהות, לפיקוד ומטה, מרמת האוגדה ומעלה, הם מטבע הדברים אלה שזכו לציונים ולהערכה הגבוהים ביותר מצד המארחים, ולא עולה על דעתם שחלק מן ההערכה היא פוליטית, ולאו-דווקא אוביקטיבית. יש להוסיף לכך סיוע אמריקני המהווה 20 אחוז מן התקציב של מערכת הביטחון, והרי לך מטכ"ל שרובו, אם לא כולו, בני חסות.
יש שני עמודי תווך קבועים במדיניות האמריקנית בכל הממשלים, דמוקרטים כרפובליקנים, בנוגע לישראל. האחד הוא סלידה מכל אחיזה בשטח שמעבר לגבולות החלוקה 1947 עד למלחמת ששת הימים, וגבולות 1967 בשנים שלאחריה, והשני הוא התנגדות גורפת לכל שימוש ישראלי בכוח צבאי שלא ברשות ובסמכות אמריקניות. שני העקרונות הללו מוסברים ומוטבעים היטב בכל קצין ישראלי המגיע לסדרת חינוך אמריקנית, והודגמו היטב בעמדתו של הנשיא
ג'ורג' בוש, שנחשב ידיד ישראל מובהק,
כלפי מבצע חומת מגן. זכור לנו הנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר שתבע מאיתנו למסור את הנגב לידי מצרים וירדן למרות פעולות הפדאיון, גם אחרי
טבח מעלה העקרבים. זה היה לפני ה"כיבוש" של יהודה, ירושלים והשומרון.
מאמץ ההבקעה האירופי שונה לחלוטין ומתחשב בחשדנות הטבעית של היהודים והישראלים כלפי היבשת שרצחה ששה מיליון יהודים. המאמץ מופנה לכיוון האזרחי, דרך הקצאת מאות מיליוני אירו-דולרים-פאונדים-קרונות לארגונים המפעילים לוחמה פסיכולוגית, תקשורתית, תרבותית ומשפטית נגד מדינת היהודים.
הריבוי הבלתי ייאמן של עמותות העסוקות בהשטנת ישראל, בחיזוק המלחמה המוסלמית בישראל, בתפעול מערכות החוק והצדק בישראל לטובת מלחמת המוסלמים, יכול להיות מוסבר אך ורק בכוונת מכוון לחתור תחת קיומה של המדינה היהודית. מימון הבנייה הבלתי חוקית של בדואים שמעולם לא היו תושבי קבע מצד אחד, ותפעול כל מערכות החוק נגד התיישבות יהודית בכל מקום בארץ, התמיכה הבלתי מסויגת בחמאס המפגיז את עוטף עזה מקרוב עד רחוק - כולם מעידים על כוונה ממוסדת לחסל את המדינה היהודית כישות שאין לה זכות קיום. קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון לשעבר,
רק אמר את המובן מאליו.
יתר על כן, האיחוד האירופי משמר את האיום על ישראל על-ידי אילוצה לתחזק את האסירים הביטחוניים שהחזקתה בתנאים של בית מלון, עם זכויות אסיר כמו של ראש ממשלה לשעבר. לכאורה, מדינת ישראל יכולה לפתור בקלות את בעיית תחזוקת-האסירים הביטחוניים: גירוש לעזה, גירוש לסוריה. אבל מדינת ישראל אינה נוקטת צעדים אלה.
שני מאמצי ההבקעה הללו נפגשים בדמות הקצונה הבכירה של מדינת היהודים שמגיעה לכדי עימות מובנה בין הצרכים הביטחוניים של מדינה יהודית המצוייה בלב אוכלוסייה עויינת, לבין הפטרונים שלהם בממשל האמריקני המגובים בפעילי השטח של האנטישמיות האירופית. כשממשלת ישראל הנבחרת מתכננת לצאת לפעולה שהיא לצנינים בעיני הממשל האמריקני, היא מוצאת עצמה בעימות עם הקצונה הבכירה שאימצה לעצמה את העקרונות שקיבלה על עצמה בעת סדרת החינוך באמריקה. וזה מה שרואים מכאן, מן השפיץ של ראש הממשלה, ולא רואים משם, מן הכיוון של בסיס הפירמידה.
אי-שם בבסיס הפירמידה, האזרחים והחיילים דרגות הנמוכות רואים את המציאות היומיומית המעיקה שבה לג'יהאד ניתנת לכאורה כל ההזדמנות לבצע את זממו. בסיס הפירמידה מתבונן למעלה אל הפוליטיקאים שבחר כדי לשפר את המציאות המעיקה, ואינו מבין כיצד הללו אינם מסוגלים לבצע את המדיניות שאליה התחייבו בבחירות.
