נו אז עבר כבר יום העצמאות, ונרגעתי כבר מכל החגיגות. אז בהתחלה הייתי צריך לנקות את האוטו של החברה שלי מכל הקצף שהילדים הלא מחונכים מילאו אותו, אבל לא היה אכפת לי, כי למרות שאני כילד לא הייתי כזה, אני זוכר שגם בשכונה שלנו היו ילדים שהיו דופקים בפטישים על ילדים אחרים, ובכלל לא היה אכפת לי שכל הילדים דפקו לי על הראש בפטישים, כי ידעתי שהם רק מקנאים בי ובחינוך שלי, חוץ מאותה הפעם שלאחד הילדים לא היה פטיש מפלסטיק, והוא הביא מהבית פטיש של שניצלים. אז זה נורא כאב לי והתחלתי לבכות. לא כי הייתי פחדן, כי אני תמיד הייתי מאוד אמיץ, אבל לקחו אותי מיד למרפאה, ולמזלי הוא היכה די חלש, אז היו לי רק כמה תפרים וזהו. ואני חייב להגיד לזכותו של הילד שהאבא שלו הביא אותו מאוחר יותר לבקש ממני סליחה. ואני בטוח שהוא מאוד הצטער, כי העין שלו הייתה קצת נפוחה מפני שאבא שלו הסביר לו עם הידיים (כי ככה זה במגזר שלהם) למה היה אסור לו לעשות את זה.
ואז הייתי צריך לחזור לעבודה ולפגוש שם את החברים. אבל לפני הכל הייתי צריך להגיע למכולת ל
משה שקל לשקל וליקי הצולע המפגר שעוזר לו (בלי להעליב) כדי לחדש קצת את המלאי, כי החברה שלי התעקשה לקחת את כל המלאי שלי לאבא שלי כדי לעשות לו שמח לכבוד יום העצמאות.
אז בקיצור, גמרתי את כל המלאכות האלו (מלאכות זה יופי של מילה), ושילמתי למשה שקל לשקל כדי שיקי יביא לי את המצרכים, וביקשתי ממנו להקפיד הפעם לשים אותם ליד הדלת שלי, כי בפעם הקודמת הוא טעה ושם אותם ליד השכנים שלי מהכניסה ליד. והיות שהם מגיעים ממגזר קצת אחר משלי, וגם המצב הכלכלי שלהם הוא לא כמו שלי, כי יש להם המון ילדים והם אף פעם לא הבינו שמי שעושה המון ילדים גם צריך גם לתת להם אוכל, אז הם היו בטוחים שמישהו נתן להם תרומה, ולי לא היה נעים להגיד להם שאלה בעצם המצרכים שלי ושהם עלו לי כמעט 500 שקל. מצד שני, אחרי ששאלתי אותם על המצרכים, הם היו בטוחים שאני זה שתרמתי להם אותם, אז האישה השמנה והזקנה שגרה שם יחד עם הילדים שלה ושהבעל שלה שתמיד הולך בבגדי עבודה ויש לו זקן קצת מפחיד וחסרות לו כמה שיניים, נורא שמחה והביאה את הסבא שלהם שהוא קשיש קצת מוזר עם כיפה גדולה על הראש, והוא התעקש לשים לי את היד על הראש ומלמל איזה חצי שעה ברכות כאלו שלקוחות מההפטרה. אז כמו שאמרתי לפני כן, לא היה לי נעים, ורק ניסיתי (בלי הרבה הצלחה) להתחמק מהחיבוקים של השמנה ושל הילדים המכוערים שלה, שאפילו לא יודעים לנגב את האף כמו ילדים מחונכים.
פשוטי העם
טוב, אז לא היה לי ברירה, והייתי חייב גם להישאר שם קצת ולשתות תה שחור ומוזר שכמעט הרג אותי, וגם האיש סיפר לי שהוא ממש מופתע לגלות שאני כזה בסדר, כי הוא תמיד חשב שאני חנון מחשבים ושמאלני אידיוט ושונא את כל מי שלא חושב כמוני (מה שאני יכול להגיד ביושר שזה לא נכון - אני לא שונא אף אחד, חוץ מהדתיים והמתנחלים והפשיסטיים, ואת ראש הממשלה ואת הדודה שלי מטבריה, אבל זה מגיע להם). וגם התברר לי שהוא בדיוק חזר מהעבודה שלו באותו הלילה שבו הגעתי בחזרה הביתה מהמסיבה של פורים עם השמלה של החברה שלי והאיפור, והוא היה בטוח שאני גם ממין לא מזוהה (טוב, הוא אמר מילה לא יפה). אז כמובן שתיקנתי אותו והסברתי לו כמה הוא טועה שהוא חשב שאני טרנסווסטיט (הוא לא הבין את המילה, אז רק אמרתי לו שאני לא מסתובב קבוע בלילות עם שמלות ושזה היה רק בגלל פורים). והמשכתי להסביר לו שהוא לא מבין באמת את החיים ואת המקום האינטלקטואלי והאיכותי שבו אני נמצא מתוקף מעמדי. אומנם אני לא הייתי בטוח שהוא הבין אותי (בעיקר כשאמרתי לו את המילים "אינטלקטואל" ו"הכלה של המצב"). אבל הוא עשה כל הזמן "כן" עם הראש, וראיתי שהוא החליף כמה מבטים עם אשתו, ואני חושב שהוא למד להעריך אותי קצת יותר - אז היה כבר שווה. ואני בכלל חושב שראוי מדי פעם גם לאנשים כמוני להיות קצת עם אנשים כאלה, מפשוטי העם, כי להם לא היה המזל שיש לי.
אז בסוף הלכתי משם, והחברה שלי מאוד צחקה עלי אחרי שגילתה שנשארו לי על כל הפנים סימנים של שפתון מהנשיקות של השמנה, והייתי צריך לנקות את עצמי ולהחליף את הבגדים, כי היה בהם ריח של שום ובצל. אבל זה לא משנה, כי בסך-הכל דווקא הרגשתי די טוב, ואפילו הבטחתי לעזור להם עם כמה דברים שהם אולי יצטרכו. רק קצת כאב לי הגב, כי האיש שם נתן לי בסוף כמה מכות של חיבה על הגב, ויש לו ידיים של פועל, ואני תמיד הייתי רגיש מבחינה גופנית.
טוב, אז האמת היא שאני לא יכול להתלונן יותר מדי, למרות שמאותו יום, בכל פעם שאני בטעות רואה את האישה השמנה ברחוב, היא מחייכת אלי (שכחתי להזכיר שיש לה גם שלוש שיני זהב שמאוד מפחידות אותי), וגם בעלה מחבק אותי בשמחה. אבל הדבר הכי משונה שקרה הוא שהאישה הזאת פגשה את החברה שלי וסיפרה לה שבעלה גם משחק שח-מט (ואני חייב להודות שלפי כל הסימנים הוא דווקא היה אמור לשחק שש-בש או דמקה, או משחקים של אנשים שהם מהמעמד שלהם), והחברה שלי לא התאפקה והזמינה אותו לשחק איתה, ומאז שלוש פעמים בשבוע הם יושבים בגינה ומשחקים שח, והיא אפילו הבטיחה לו לקחת אותו יום אחד לאבא שלי ושהם יעשו טורניר שח.
נו טוב. זה מה שיש.